רשמים מתערוכת סיום החוג לתקשורת צילומית מכללת הדסה 2011

אז בואו נתחיל מהסוף, לכו לראות!

למה?

כי קודם כל מדובר במסיימים הטריים של לימודי צילום לתואר ראשון, כך ששם כנראה תוכלו לראות את הכיוון שאליו פונה עולם האומנות היום. שנית כי מדובר בחבורה של פרפקציוניסטים כך שיהיה מעניין. לבסוף, מתי אחרת תגיעו לירושלים ותוכלו לאכול בjoy (לשומרי הכשרות) או ב איוו (לא לו שלא כל כך).

נתחיל מההתחלה, צירפתי פה את הפרסומים וההזמנות כפי שצורפו בפייסבוק, מצטער שאין לי את כולם אבל כל מה שהיה לי שמתי, והבנה ראשונה היא שההזמנה היא בפורמט קבוע וכל אחד צירף את התמונה שלו בשונה מהזמנות רגילות הבאות עם צילום אחד מייצג. כמובן שמייצג תמיד יחטא לאמת היות ולכל אחד יש את האמירה שלו ולכן נראה כאילו החברה האלו יודעים משהו לגבי עולם האינטרנט והרשתות החברתיות, שכן זוהי אחלה דרך לאחלה תפוצה.

גילוי נאות, אני סיימתי ללמוד בשנה שעברה במכללת הדסה בחוג לתקשורת צילומית לתואר ראשון, המחזור שלנו אמור להיות המחזור הראשון שם לתואר. בתכלס, כשנרשמנו זה היה ללימודי הנדסאי של שנתיים שלוש ולא לארבע שנים, כך שהחברה שלנו מעולם לא הפנימו את הרעיון שאנחנו במסלול לתואר ראשון. התערוכה הזו מייצגת אנשים שהגיעו מתוך מטרה להשקיע ארבע שנים והבנה של משמעות התואר הראשון, כך שלמעשה הם המחזור הראשון, אנחנו היינו פיילוט.

במהלך שלוש השנים שביליתי עם החברה האלו ראו את ההבדל, הם היו הרבה יותר טכנולוגיים מאיתנו. מצויידים במצלמות דיגיטליות, מחשבים וכד'. במבט על התמונות שבחרו כל אחד לייצג אותם (שוב, עוד לא ראיתי את התערוכה, הסקירה היא רק על פי ההזמנות האלקטרוניות) לא נראה ש"טכנולוגיה" זו השטלתה עליהם. הצילום הוא העניין ופחות הטכנולוגיה בעבודות, כשאגיע לתערוכה אני מניח שהאיכויות  הצילומיות וההדפסות יבחנו על פי קריטריונים טכנולוגיים.
אני מוצא את זה מקסים.

 כמו רוב הדברים, גם הנושאים המובילים בתערוכה מתחלקים לשלוש.
1. זה הרוס.
2. זה פורטרט.
3. זה טכני.
למרות שבאופן מוזר ניתן להרגיש את ה"עצמי" בכל עבודה. המניע לרוב העבודות הוא לא לדבר על נושא גרידא אלא על הצלם עצמו. דבר מקובל ביותר, למרות שהאמירה עצמה לא ברורה לגמרי היות ויש לי תמונה מכל פרוייקט.
אני מתכוון לזה שלצם בית הרוס יכול להוות מחאה כנגד הריסות התנחלויות, פינוי בינוי, הזנחת מגזרים חלשים. או, שיכול להוות מצע לדבר על רגשות, מאורעות שחווה הצלם וכד'. כמו שזה נראה, הכיוון הוא השני.
 גם הפורטרטים נראים כאלו. אם ניקח את ורדי כהנא או רלי אברהמי ששתיהן יודעות לעשות את שני הפנים בצורה נפלאה, לצלם עבור העיתון על מנת להציג את הנושא ולחילופין לצלם את משפחתם ולמעשה לדבר על המושא, הן עצמן.
בעבודות הטכניות נראה כאילו הנושא והיכולות הוא יותר העניין, אבל קשה לי להאמין שזה ייגמר בזה(אני מקווה) נראה בהמשך.

 התמונות עצמן נראות מקסימות ומוקפדות, אני מקווה שגם בתור גוף עבודה הן יחזיקו.

אני מוכרח לציין שיש בי קצת פחד שהתמונות של הדברים הישנים וההרוסים יפספסו את המטרה בתור עבודה. ישנו סיכוי שבתור גוף עבודה הוא פשוט ישחזר את הרעיון הרגיל של:
זההיה-זהנהרס-זההיהמזמן-זה נרקב-זהנשארלבד-זהנטוש-זהמצטלםטוב.
פשוט, מאז ומתמיד זה הצטלם טוב וזה האנשה לרעיון של סוזאן זונטאג ב"להתבונן בסבלם של אחרים" אז היא מדברת על כמה טוב לנו להסתכל בתמונות על סבל של אנשים ומה אנחנו מרוויחים מזה, בתמונות מהסוג הנרקב לרוב יש חזרה של רעיון זה.
אני בוחר להאמין שבתערוכה זו, ךפחות בחלק מהן יהיה משהו מעבר שיגרום לנו לחשוב.


בקיצור, בואו.
ואם עוד לא ברור:
13.7
המכללה האקדמית הדסה
רחוב הנביאים\הרב קוק
ירושלים