4.2- Happy 109 birthday Manuel

האמת? אני לא יודע מה אני מרגיש כלפי מנואל אלוורז בראבו.
זה נע בין הערצה לאדם שכל הזמן רצה ללמוד על דרכים שונות להבעה עצמית בצילום, לבין אדם שכל גל בחייו השפיע עליו ושינה את סגנונו. אני מבין שמדובר באמירה קשה, אבל הצלם המקסיקני שהיה מזוהה בעיקר בסגנון של צילום רחוב ואווירה (השוו את צילומי מקסיקו שלו לאלו של פריז על ידי אטג'ה)גם עבר לצילומי סרטים בעקבות פול סטרנד ולצילום סוריאליסטי בעקבות אנריי ברטון ובכלל אפשר לראות בצילומיו דמיון רב לאנדרה קרטייה ברסון ולאדוארד ווסטון. אבל בסופו של דבר מדובר בצלם שהכיר את העלית של האומנות המקסיקנית באותה תקופה (דוגמת פרידה קאלו ודייגו רברה) ורצה לדעת עוד ועוד ואהב את העיר שבה גדל.
בצילומו "The Crouched Ones", בראבו מציג אנשים היושבים במסעדה עם הגב אלינו, כאשר תריס המסעדה לא מורם עד סופו ולכן הוא מטיל צל על ראשי הסועדים והם נראים כחסרי ראשים.
התמונה הזו מוצאת מאוד חן בעיני היות והיא מהווה נקודת חיבור בין שני סגנונות שונים של אלוורז- התיעודי\פיקטוריאליסטי וזה הסוריאליסטי.
בתמונה שלי בחרתי להתייחס אל הנושא ולהעיר עליו הערה קונקרטית על השינוי שחל מאז. על הגלובליזציה(שלא תתפסו אותי אומר עליה יותר מדי מילים רעות)של מקומות הסעודה שלנו. מחנויות קטנות, ביתיות אשר מוכנות להוריד את התריס על מנת להגן על הסועדים מהשמש ובכך פותחים פתח ליצירה סוריאליסטית, למקדונלדס, אשר מראש דואגים להציף את המקום בפלורסנטים, לוגואים והצעות צריכה ובכך יוצרים סוריאליזם שונה לגמרי.
והמקור: