רשמים על מציצנות

אז מה?
מצלמים ברחוב? מותר לצלם אנשים ברגעים הפרטיים שלהם גם אם זה במרחב הציבורי?
שאלה שנשאלת שוב ושוב ושוב וכל פעם מקבלים תשובות שונות, החל מצילומיו של פיליפ לורקה דיקורשיה בסדרה המדהימה heads, שעל אחת מהן נתבע על ידי חרדי שצולם ברחוב (http://susannz.files.wordpress.com/2010/10/dicorcia-head-no13-2000-emo-nussenzweig-sued-dicorcia-gallery.jpg), וכלה בכל "סלברטי" מצועצע שמצולם קונה פלאפל והרעש שהוא עושה מהצילום הוא חלק ממשחק כאשר הוא יודע שללא הצלם לעולם לא יוכל להמשיך להיות אושיית תרבות בעולם שבו מייצרים אושיות שכאלו בקצב שעולה עליו רק תדירות עליית מחירי הדלק.

ובכלל, שאלה דחופה יותר היא מה מניע אותנו לייצר תמונות שכאלו ועוד "לבזבז" את הזמן שלנו ולבהות בחיים של אחרים? הרי הפורמט הזה חייב להיות מוצלח\ממכר אחר איך נסביר את כל מפולת הריאלטי שיש סביבנו?
מה  שמעורר שאלה אחרת, האם בעולם של מציצנות בלייב, ווידאו שמכיל 24 פריימים בשנייה בהיי דפנישיון למשך כמעט 24 שעות ביממה, יש בכלל מקום למציצנות של פריים בודד בצילום סטילס?
יש לצילום הבודד כח בכלל בעולם המציצנות כאשר ענקי הטלוויזיה עומדים מעליו?
הטעם הרע שמציף את המילה "מציצנות" ברור, הוא משקף חוסר אלגנטיות וחוצפה. היום כאשר כולם מתנדבים להיות אלו שיציצו עליהם, בין אם מדובר בטלוויזיה ובין אם מדובר בסטילס (לא יודע מתי הייתם במסיבה עם מצלמה, אבל לא עוברות 10 שניות בלי שאנשים יקפצו עליכם בבקשה לצלם אותם) שבו כל אחד כבר יודע לעמוד בפוזה הנכונה והמחמיאה לו ביותר ומהו הצד הטוב שלו, יש מקום לשאול האם הטעם הרע הוא של הצלם או של המצולם ואולי בכלל של הצופה?

לדעתי, אולי יש עתיד לעולם צילום הסטילס בצילומים שכאלו, כל עוד המניע אינו מציצנות טהורה ויש בו משהו מעבר, רצון לומר משהו נוסף.
אה, וגם שיהיה טיפה אסטטי