רשמים על יום האשה הבין לאומי

יום האשה הראשון היה ב1911, כן לפני 100 שנה בגרמניה, בגלל זה במדינות רבות היום עושים מזה סיפור גדול.
במקור יום האשה היה מיועד למחאה על היחס לנשים ולחיזוק זכויות האשה. לאט לאט, או בעצם די מהר , יום האשה הפך לשילוב מוזר של יום האם ויום האהבה. זה קרה ככל הנראה כי לחברות כרטיסי הברכה הרבה יותר קל למכור משהו בנוסח "אני אוהב אותך מתוקה שלי וחיוכך מאיר לי את היום" מאשר "קום ותתייחס אליי כמו שצריך וכן, מגיעה לי זכות בחירה". באופן ישיר גם המרצ'נדייס הרבה יותר קל לייצור, בעצם זה שחזור של הדברים מיום האהבה במקום לייצר אלות פלסטיק וורודות.
אל תבינו אותי לא נכון, אני מאוהב. החיוך של אשתי באמת מאיר לי את היום, אבל אני לא צריך את היום הזה בשביל לזכור להגיד לה את זה ( מה שעשיתי) או לקנות לה פרחים ( שגם את זה עשיתי).
ליום הזה במתכונתו הקודמת היתה יותר חשיבות קיומית אבל היום, כפי שלמדתי, אשה צריכה לבחור בין להיות נשית לבין להיות חזקה, בין להיות אמא לבין להיות מצליחה. אני חושב שזה הכח המחליש את כוחה של האשה, החברה היום מחנכת לזה- תבחרי. זוהי כפייה סמויה היות ובכל בחירה רבים הסיכויים שתצא מאוכזבת ואפילו קצת.
הנה לדוגמא, אני יכול עד מחר להגיד שאם אגיד לאשתי שהאמירות שמקום האשה במטבח הן בושה ואפלייה מגדרית או שהתפקיד שלה זה לבשל בבית ואסתכן באיבוד עין. אבל, אני מבטיח לכם שהיא היתה מוותרת על משתלה שלמה בשביל הקיצ'נאייד (הכתום) שקיבלה בשבוע שעבר ואותה עין תהיה בסכנה אם אנסה לגעת בו לטובת בצק.
החובה לבחור בין השניים היא נקודת המאבק הבאה של הנשים.
אז זהו, הפרחים הקיטשיים האלו הן בשבילכן
אלו ששונאות פרחים כי זה קיטשי
אלו ששונאות אותם כי הם נובלים ומעדיפות עציצים
אלו שדורשות פרחים אבל הם נובלים אחרי יומיים כי הן שוכחות להשקות
אלו שבני הזוג שלהן שכחו
אלו שבני הזוג שלהן בחו"ל
אלו שאין להן בני זוג
אלו שכבר קיבלו פרחים אבל הם לא יכולות להביא אותם למשרד
אלו שאין להן משרד
אלו שמגיע להן
אלו שחושבות שלא מגיע להן
לכולכן מגיע
ובראש ובראשונה
לאשתי
יום האשה הבין לאומי שמח.