31.8- Happy 148 birthday Sergey Prokudin-Gorsky

סרגיי פרוקודין-גורסקי (Sergey Prokudin-Gorsky) צלם רוסי.
סרגיי היה כימאי בהשכלתו והה אחד החלוצין בתחום צילום הצבע ועל המצאות רבות שלו בתחום רשם פטנטים.
המניע לצילומיו היה העשרת הידע והשכלת התלמידים הרוסים על ידי הצגה של המגוון הרב ההיסטוריה והתרבות של האימפריה הרוסית בצבע.
עיקר הדימויים שלו הם של מבנים, מפעלים ופורטרטים של אנשים בסביבתם הטבעית/מבויימת.
הצילומים שלו הם מסביבות השנים 1910-1915 בהם הוא התנייד עם קרון שהיווה חדר חושך לפיתוח. את הקרון קיבל מהצאר יחד עם אשרות לגישה בלתי מוגבלת לחלקי האימפריה.
בניגוד לשיטת צילום הצבע שהתקבלה בסופו של דבר בה הנגטיב הוא יחיד ומורכב משלוש שכבות של צבע-אדום,ירוק וכחול. בצילומיו של סרגיי הוא חשף כל פריים שלוש פעמים שכל פעם מונח מסנן באחד הצבעים הנ"ל. לבסוף כדי לחבר את התמונה לכדי צבע, איחדו את שלושת הנגטיבים שנוצרו בצילום.
לשיטה זו חסרונות כמו העובדה שלקחו יומיים לערך ליצירת הדפסה אחת ובנוסף, היות והיה מרווח זמן בין הצילומים של אותו נושא, נוצרו"דמויות רפאים" כאשר דמות זזה בין הצילומים.
למרות החסרונות, עבודתו מהווה מסמך היסטורי נדיר לתיעוד האימפריה הרוסית טרם המהפכה וכל עבודותיו נקנו על ידי ספריית הקונגרס.
והמקור:

31.8- Happy 98 birthday Levitt Helen

הלן לוויט (Helen Levitt) צלמת אמריקאית.
היא נודעה בעיקר בשל צילומי הרחוב שלה שנעסו בניו יורק והסביבה. היו שתיארו אותה כצלמת המפורסמת האנונימית ביותר.
הלן נשרה מלימודי התיכון והחלה לעבוד אצל צלם מסחרי אצלו למדה על מלאכת הצילום. היא הסתקרנה במיוחד מציורי הגיר על הרחובות- תופעה ידועה בקרב הילדים הניו יורקרים. עם לייקה היא החלה לצלם תופעה זו כעבודתה הראשונה.
היא עבדה ביחד עם ווקר אוונס ועבודתה זכתה להצלחה רבה.
בהמשך הדרך עברה לצלם בצבע צילומים מוצלחים ביותר עבורם זכתה פעמיים במלגת גוגנהיים.
הצלמת הזו הלכה והשתפרה עם הגיל ועבדה קרוב ל70 שנים.
בצילומיה נראה לרוב מרחב פעולה וקומפוזיציה מאוזנת.
לרוב נראה שם משחקי ילדים או תיעוד של מה שנראה כהמתנה למשהו שתיכף יבוא.
והמקור:

22.8- Happy 103 birthday Bresson

הנרי קרטיי ברסון (Henri Cartier-Bresson) צלם צרפתי.
ברסון היה אחד הצלמים המשפיעים על עולם הצילום בכלל ועל צילומי הרחוב בפרט. ברסון פיתח את רעיון "הרגע המכריע", הרגע המדוייק בו מצולמת התמונה ובו היא מושלמת, לא לפני ולא אחרי כן. בנקודה המושלמת הקומפוזיציה (סידור הנושאים בפריים) הוא מושלם הרמונית.
בניגוד לצלמים אשר מעמידים את המצולמים, ברסון היה כזבוב על קיר, צופה ומתעד מציאות ולא מעצב אותה.
את ההקפדה על קומפוזיציה מושלמת שאב ברסון מדודו שלימד אותו ציור ברוח החזרה למקורות החוקים של הציור.
לאחר שהתוודע לצלמים כדוגמאת אטג'ה,התגייס לצבה ושם התנסה בצילום שאותו הגדיר "דרך מהירה לציור אינטואיטיבי".
לאחר שחרורו נטש את מצלמת הרוליפלקס ועבר למצלמה שכל כך מזוהה איתו-הלייקה.
הקומפוזיציה המושלמת הפכה לאובססיה שלו:
"כדי שנושא יכיל את כל העוצמה שלו, העברת הצורה חייבת להיות בנויה בקפידה"; "הצילום עבורי הוא ההכרה במקצב של פני השטח של קווים ושל ערכים במציאות"; "על הקומפוזיציה להיות אחד העיסוקים הקבועים שלנו".
בשנת 1947 הקים יחד עם דיוויד סימור ורוברט קאפה את "מאגנום" סוכנות הצילום שהפכה לאחת המצליחות והחשובות בעולם העיתונאות.
והמקור:

29.8- Happy 231 birthday Ingres

ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר (Jean-Auguste-Dominique Ingres) צייר צרפתי.
מלבד זה שלבחור יש הרבה שמות, הוא נחשב למוביל הזרם היאו-קלאסי כממשיכו של דויד.
אנגר החשיב את עצמו כצייר ומתעד של ההיסוריה, למרות זאת הוא נודע בעיקר בשל הפורטרטים אותם צייר.
במהלך חייו הוא ראה בעצמו המגונן של האומנות המסורתית והפך את דלקרואה הצייר הרומנטי לאוייבו.
 ציוריו כוללים ציורים היסטוריים, מיתולוגיים, דיוקנאות ועירום נשי. הוא הקדיש הרבה מחיו לעירום הנשי וניסה להקנות להן יופי אידאלי המודגש בציוריו בכך שהיה "מוותר" על פירוט אנטומי מדויק של גופן של הנשים.
למרות היותו נציג חשוב ומובהק של הניאו-קלאסיקה, סטה לא פעם מחוקי הסגנון הנוקשים ושיווה ליצירותיו אופי רומנטי, במיוחד הדבר בולט בתמונות הנשים העירומות שלו, בהן עיוות את חלקי הגוף על מנת להגביר את החושניות.
אחד הציורים המוכרים שלו הוא "המתרחצת".

  ציור זה הוא מפתח ליצירתו, הוא אחד מציורי הערום המשמעותיים שנוצרו אי פעם.

איש לא השיג כך את הגוף הנשי – מנקודת הראות הבלתי מקובלת כל-כך, מאחור, שאינה מחויבת לקווי המתאר הקלאסים האופייניים לאידאות הנשיות.

 תמונה זו עוסקת באחד מהנושאים המקובלים של אנגר: אישה רוחצת ברגע אינטימי. חשוב לציין שאנגר מציית כאן למסורת ארוכה של תיאור נשים בעירום בה האישה אינה מודעת לצפייה בה. חוסר מודעות זה הופך את הצופה למציצן ואמור מחד להגביר את האפקט הארוטי ומאידך לא להביך את הצופה. דמות זו משמשת את אנגר גם בציורים נוספים (כמו למשל במרחץ תורכי).

קומפוזיציה: אנו מציצים אל חדר הרחצה של אישה. הדמות מוצגת מגבה, ראשה פונה לצד, כאילו שמעה רחש מאחוריה. פנייה זו מגבירה את דו המשמעות של מעמד הצופה כאן: מציץ או משתתף. הקומפוזיציה כולה מוקפת בבדים, וגם ידה של הדמות עטופה בבד. חיתוך הקומפוזיציה וקיפולי הבדים יוצרים תחושת אינטימיות ותחושת ריחוף וחוסר משקל.

 הגוף אינו מדויק אנטומית, הגב ארוך מדי, וכן גם היד הנשענת על המיטה לעומת הרגלים הנראות קצרות.  העיוותים מפשיטים את הצורה וכמעט מפרקים אותה: ניתן להתייחס לכל חלק גוף בנפרד, אם כי נוצרת ביניהם הרמוניה המחברת אותם שוב. אם זאת, בפרטים ניתן לראות דיוק רב והעתקה של הנראה:

האור והקונטור מושלמים כמעט כצילום, והקמט בין השכמות מגביר את תחושת הריאליזם.

האמן לא ביקש ליצור אשליה של מציאות, אלא הרמוניה מאוזנת בין צורה וצבע, סדר ומרקם.

 רבים הם הציורים והצילומים שנעשו בעקבות ציור זה, לדוגמא זה של מאן ריי

אני יצרתי את הציור כאשר הוא מורכב מתבלינים.
אנגר בציורו משנה את המציאות ומעוות את הפרופורציות על מנת לייצר תחושה של ריאליזם שלא יכל ליצור בצורה אחרת. הריאליזם כה מושלם עד כי אנחנו מרגישים שהמתרחצת תסיים את סיבוב ראשה כל רגע ותביט בנו ואז הקסם יעלם.
עוד מעט.
עוד רגע.
כמו ריח, מוחשי מאוד אבל לא ניתן למגע.
הלוואי ויכולתם להריח את הציור שיצרתי, זה בדיוק מה שחסר בציורו של אנגר.
והמקור:

30.8- Happy 263 birthday David

ז'אק לואי דויד (Jacques-Louis David) צייר צרפתי.
לרוב מוכר פשוט בשם- דויד.
בגיל תשע נזנח דויד על ידי אימו והועבר לטיפולו של דודו. הוא למד אומנות ולאחר שלוש שנים של נסיון לקבל מלגה, נסיון התאבדות אחד בשל העובדה שלא קיבל אותה- קיבל את המלגה הנחשבת לבסוף.
במהלך לימודיו ביקר באיטליה והושפע מהסגנון הקלאסי הרומי. בהמשך דרכו נחשב מייסד הניאו-קלאסיקה סגנון המכיל נושאים פטריוטיים ומנסה להשיג הרמוניה רעיונית ועיצובים גם יחד. עבודותיו מכילות מוסר השכל ופטריוטיות.
עקב רצונו להקפיד על הפרטים ולהדבק בסגנון הקלאסי, צייר את הדמויות בעירום ורק לאחר שסיים, הוסיף להם בגדים, או שהוא פשוט היה סוטה.
בזמן המהפכה הצרפתית הוא החל לנטות יותר לכיוון הציור הריאליסטי על מנת לתעד אותה בדייקנות. הוא היה מהפכן ופעיל פוליטי.
בהמשך שימש כציירו האישי של נפוליאון וציורו המפורסם של נפוליאון חוצה את האלפים נחרט בזכרון.
דויד מת ונקבר בבלגיה, ולבקשתו ליבו הוצא ממנו ונקבר בפריז.
אחד הציורים המוכרים של דויד הינו מותו של מארה. ז'אן פול מרה היה רופא ופעיל במהפכה הצרפתית. בנוסף היה חברו הטוב של דויד. מרה נרצח בזמן ששהה באמבט רפואי. דויד צייר את הדימויי של מותו. הוא נרצח על ידי בחורה מתנגדת למהפכה. הדימויי הפך לאחד המזוהים עם המהפכה הצרפתית.
אנחנו שבעים מדי למהפכות, יושבים באמבט בשמים ומתענגים על כוס יין. למי יש כח למהפכות? יש בהם הרבה דם.
והמקור:

27.8- Happy 121 birthday Man Ray

מאן ריי (man ray) צייר פסל צלם וקולנוען אמריקאי.
שמו האמיתי היה עמנואל רודניצקי. יחד עם מרסל דושאן הוא היה השלוחה האמריקאית של תנועת הדאדא- סוריאליזם מוקצן. הם דגלו ברעיון שהעולם איבד את דרכו ודרך האומנות צריך למחוק את המציאות ולברוא אותה מחדש. בתקופה בה עבדו בארצות הברית, עבודתם לא התקבלה באהדה בשל קיצוניותה ולכן עבר לפריז ושם חבר לתנועה הסוריאליסטית.
עיקר עבודתו היתה צילום ובתחום זה הוא רשם התפתחויות רבות.
בתחילת דרכו עסק בצילומי פורטרטים, רבים מהם עסקו בעירום נשי.
בין השיטות שהוא פיתח היו הסולריזציה- חשיפת נייר הפיתוח לאור עוצמתי לפני קיבוע האימאג' ובכך יצר קונטור נגטיבי על האובייקט, לדוגמא:

שיטה נוספת היתה הפוטוגרמה- בשיטה זו לא היה שימוש במצלמה אלה בהנחת חפצים על סרט צילום או נייר רגיש לאור, כמובן שבהיותו מגלומן הוא קרא לתהליך על שמו "ריוגרף", לדוגמא:

שיטה נוספת היתה "העמדה עליונה", שזה בעצם פוטומונטאז', הדפסת שני נגטיבים על נייר אחד, לדוגמא:

 והדבר הנוסף שעשה היה גרעון יתר, הוא נהג להגדיל הגדלות ענק של חלקים מהנדטיב לאחר שחימם אותו ובכך יצר גרעון בולט מאוד, דבר שהיה נחשב לבזוי בתקופתו.
אני בחרתי לצלם תמונה שנראית כמו שיטת הגרעון שלו ובדומה לתמונה שלו במקור, עולם סוריאליסטי, המציאות של הגוף שמתערבלת עם הצללים יוצר מציאות חדשה וחלומית, הגוף מאבד את משמעותו הראשונית ומקבל חדשה.
והמקור:

17.8- happy 80 birthday Bernd Becher

ברנד בכר (Bernd Becher) צלם גרמני.


ברנד (ברנרד) בכר הינו הצלע הגברית בזוג ברנד והילה בכר. הזוג המציא את השפה של הצילום הטיפולוגי- קיטלוג לפי דמיון חזותי\נושאי.
ברנד והילה בכר התחילו לצלם בדיסלדורף, גרמניה, ב- 1959. ברנד התחיל את דרכו כצייר, ומאז שפגש את הילה, אשר הפכה לאשתו (ב- 1961) ולשותפתו האמנותית, הם חתומים יחד על פרויקט צילומי מצטבר, עצום ממדים: תיעוד בשחור-לבן של מבנים שנבנו בעקבות המהפיכה התעשיית, ברחבי אירופה ובהמשך גם ברחבי אמריקה. בתי חרושת, כבשנים, ממגורות, מגדלי מים, בתי מגורים, כולם מצולמים באותו מבט אובייקטיבי כביכול, נייטרלי, אנליטי, חזיתי, סדרתי, באור בוקר נטול צללים והפרעות. עוד ועוד מבנים מאותו טיפוס, בדרך כלל בצילום המחולק לגריד. צלמים רבים, בגרמניה ומחוצה לה, היו בניהם: אנדריאס גורסקי, קנדידה הופר, תומס שטרות ותומס רוף היו תלמידיו של בכר באקדמיה בדיסלדורף, שם לימד במשך עשרים שנה. בארץ, כאמור, אפשר לראות את השפעתם בעבודות של גלעד אופיר, רועי קופר, אפרת שוילי, אורית סימן טוב, אסנת בר אור, איליה רבינוביץ, רבים וטובים אחרים חבים את המחשבה הצילומית שלהם למבט הטיפולוגי, המקטלג והממיין של הבכרים, עם תשומת לב מיוחדת לאדריכלות ולמרחב הציבורי הבנוי.
העבודות מוצגות בגרידים כגוש אחד.
מעבר להשפעה על שפת הצילום, בני הזוג בכר היו גם מחלוצי זוגות האמנים שעובדים יחד. לפני גילברט וג'ורג' (שהתחילו לעבוד יחד בסוף שנות השישים), לפני פייר וז'יל(שהתחילו לעבוד יחד בשנות השבעים), לפני כריסטו וז'אן-קלוד (שרק בשנות התשעים הכריזו בדיעבד על קרדיט משותף לגבי פרויקטים שעד כה יוחסו לכריסטו בלבד), הציעו ברנד והילה בכר שותפות אמנותית מלאה וקרדיט שוויוני לכל אורך הדרך.
ברנד נפטר בשנת 2004.
אני בחרתי להביא דמיון חזותי ונושאי. לכל הנופים היפים יותר והיפים פחות שהבאתי, דבר אחד משותף, כולם הם תצלומים של שדות מוקשים. התצלומים לא מנציחים את הגדרות המוכרים ולכן הדבר לא ברור. עכשיו ניתן לחפש לכך רמזים.
מה אני מנסה להגיד? תגידו אתם.
והמקור:

16.8- Happy 115 birthday Tina Modotti

טינה מודוטי (Tina Modotti)צלמת איטלקיה, דוגמנית, שחקנית ופעילה פוליטית.
טינה נולדה באיטליה ובגיל 16 היגרה לסן פרנסיסקו, ארצות הברית. בהתחלה התנסתה בתפקידי שחקנית על הבמה ובסרטים אילמים. בהמשך התחתנה ועברה עם בעלה לקהילה הבוהמית בלוס אנג'לס. בקהילה הזו היה גם אדוארד ווסטון, צלם אומנותי שהשפיע רבות על עבודתה כצלמת.
במהרה הפכה מודוטי לדוגמנית האהובה על ווסטון ולאחר מכן גם למאהבת. בעלה לא היה מודע לרומן של אשתו ואף ניסה לעזור לווסטון במכירת עבודותיו כשנסע למקסיקו.
בהמשך פתחה מודוטי יחד עם ווסטון סטודיו לצילום פורטרטים במקסיקו סיטי.
טינה עברה לצלם נופים ותרבות מקומית במקסיקו.
בשלב מסויים מודוטי התמקדה בקריירה בתור פעילה פוליטית, בערך באותו זמן החלו עבודותיה להתפרסם במגזינים.
טינה נפטרה מהתקף לב, למרות שיש כאלו שחושבים שמדובר בנסיבות מחשידות ולמעשה התנקשו בה על רקע פעולותיה המחאותיות.
והמקור:

15.8- Happy 115 birthday outerbridge

פול אאוטrבידג' (paul auterbridge)צלם אמריקאי.
פול היה צלם מהראשונים שניסו את צילומי הצבע באופן מקצועי. הוא בעיקר עסק בצילומי אופנה וצילום מסחרי לפרסומות.
בצעירותו עבד כמעצב במה בתיאטרון.
לאחר שנפצע בשירותו הצבאי עבר ללמוד אומנות ובמהרה צילומיו התפרסמו במגזיני אופנה נחשבים.
בימים שבהם עסק בצילומי הצבע, יצירת תמונות שכאלו היתה עסק מסובך מאוד, הן בצילום והן בפיתוח. אולם, הוא נחשב לאחד המוצלחים בתקופתו בצילום שכזה.
פול יצר צילומים אירוטיים בצבע שעוררו סקנדלים, לבסוף הוא פרש מצילום מסחרי בעקבות עוגמת הנפש הזו ועבר מניו יורק לקליפורניה.
צילומיו האירוטיים נחשבו למהפכניים כל כך עד כדי כך שהם לא הספיקו להתפרסם בימי חייו.
הוא נפטר מסרטן הריאות.
והמקור:

6.8- Happy 83 birthday Andy Warhol

אנדי וורהול(andy warhol) אמן אמריקאי.
וורהול הינו האמן שנחשב כמייסד אומנות הפופ (pop art).
וורהול היה הומוסקסואל גלוי. ידוע באורח חייו הבורגני-בוהמייני ובחיבתו למסיבות ובילויים.
מקור השם הינו במילה popular - פופולרי. תנועה אמנותית זו עוסקת בקשר בין האמנות לתרבות הפופולרית. וורהול חי בארצות הברית המתועשת של המאה ה-20, ארץ שפיתחה בהדרגה אהבה אובססיבית למותגים וכוכבים. אמנותו טישטשה את הגבולות המוכרים בין מוצרים תעשייתיים לאמנות. הוא צייר, תוך שימוש בצבעים תעשייתיים, יצירות שהציגו כאמנות את כוכבי הרגע ומוצרי צריכה ידועים כבקבוקי קוקה קולה ומרק בפחיות. וורהול אף שכפל את עבודותיו פעמים רבות, בדומה לייצור תעשייתי.
 יצירותיו הופכות להיות אחת ההצהרות הבודדות באמנות הפופ על החיים האמריקניים כפי שהם באמת. הן דורשות מהצופה שלא לעבור לסדר היום, אלא להתבונן בהן שוב ושוב. בכך הוא מותח ביקורת על העיתונות והחברה.
כולם מכירים את מרלין הצבעונית שלו שהופכת נגישה לציבור למרות היותה מזוייפת.
בתמונה שלי קצת על הרגשות המשוכפלים,מתועשים ומזוייפים באותה המידה אם לא יותר.
הבננה של וורהול המככבת על חולצות הפכה למכשול שהחלקנו עליו עד למציאות של היום.
ברוכים הבאים לפופ ארט 2.0
והמקור:

6.8- Happy 91 birthday George Tooker

 ג'ורג' טוקר ( George tooker) צייר.

 ג'ורג' טוקר נחשב לצייר ריאליסטי. נושאי ציוריו, שעסקו בהנצחה של הפעילות היומיומית של האמריקאי הממוצע, כמו עמידה בתור בבנק, בחיפוש עבודה ועוד. כל דמויותיו היו אנושיות, ויחד עם זאת חידתיות משהו, הנושאים שבחר לצייר נעו בין ניכור אנושי של חברה בת זמננו לבין המצב האישי האנושי של כל אחד.

בעוד בני דורו העלו את הסגנון המינימאליסטי בציור האמריקאי ואילו ג'ורג' טוקר הפך את יצירתו למאקסימאליסטית. בין הנושאים שהעלה בציוריו היה גם הנושא של חוסר הוודאות של המלחמה הקרה בין הגושים, אחד מהם שהתפרסם בעולם כולו הוא "רכבת תחתית" משנת 1950 המוצג במוזיאון "ויטני לאמנות אמריקאית", הציור בוחן בעוצמה רבה את החרדה והבידוד של אנשים חסרי שם ואנונימיים בחברה בעירונית המנוכרת.

טוקר היה מעורב בתנועה שעסקה בזכויות האזרח, כמו גם השתתפות בצעדי מחאה כנגד פגיעה בזכויות הכושים ודיכוים באמריקה.  סגנון ציור אחר שניתן להבחין בין ציוריו עסק בסוריאליזם שמבטא את הפנטזיה האנושית.

בנוסף, טוקר היה ממובילי זרם הראליזם המאגי, הוא מציב אלמנטים פנטסטיים בתפאורה ראליסטית ונועד לתאר מציאות חלופית. בזרם זה דווקא הצד הספרותי חזק מאוד ולא הצד הוויזואלי. מבין הסופרים הידועים בז`אנר: גבריאל גארסיה מארקס גאי גבריאל קיי.

בציוריו של טוקר כמו אצל קפקא אנשים לכודים במצבים שונים בין עירות לחלום, בין מציאות לדמיון, בחדר ההמתנה של טוקר, אנשים מותשים לכודים בתאים ממוספרים. חלקם מתחבאים מהמציאות מאחורי מסכות, מגזינים ואף באמצעות שינה.

כך גם בתמונה שהבאתי ממאהל המחאה המקומי. האנשים דחוסים בעקבות המטרה שהציבו לעצמם, המאבק בשלטון. הם נראים קשורים ולא קשורים. בתנועה אבל קפואים. בדומה למאבק שנראה קפקאי. האשה שמיישירה מבט דרך משקפי השמש כמו בציורו של טוקר. מזכירה לנו להתבונן בעצמנו.