Happy 265 birthdayo Goya

פרנסיסקו גויה (Francisco De Goya ) צייר ספרדי.
לגויה היו שדים.
בתור צייר החצר של המלוכה נאלץ לצייר את ההנהגה אולם לא יכל להבתיר את סלידתו מהשחיתות הנפוצה.
גויה תיעד את זוועות המלחמה  ויצר תמונות זוועה של חזיון קודר לעתיד שנקראו "התמונות השחורות".
הוא היה אובססיבי לגבי הציור וצייר הרבה ציורים על קירות ביתו שלו שאותם קילפו במהלך השנים על מנת לשמרם.
הסגנון שלו הוא הרומנטי שזה לא מה שאנחנו רגילים אליו ממה שהיום אנחנו מכנים רומנטי אלא  מתאפיין בכך שהתכנים עוסקים באכזריות, רוע, אימת כוחות הטבע מול אפסות האדם ואלו מתבטאים בצבעוניות גועשת, ניגודי צבעים חריפים וכתמיות חופשית. וזאת תוך יצירת דרמטיות חזקה.
הציור הזה נקרא הביטו בעיניו, כחלק מזוועות המלחמה, אז אני חסתי על חייו של ילד ורצחתי ברבי, הומניטרי מצידי.
והמקור:

30.3- Happy 158 birthday Van-Gogh

וינסנט ואן גוך (Vincent van Gogh) צייר, באמת צריך להציג?
אמנם כיום כולנו מכירים אותו אולם בימיו הוא לא זכה להצלחה כלל.
ואן גוך החל את דרכו כמטיף דתי, כשגורש מעבודה זו ניסה מספר פעמים ללמוד ציור אולם גם ממקומות אלו סולק.
ואן גוך הינו צייר מאוד אמוציונלי ומצבי הרוח שלו השפיעו הן על כמות ציוריו שנעה בין ציור כל יומיים לבין ציור אחד פעם בחודשיים בתקופות הקשות, והן על אופי ציוריו שנעו בין אופטימיות לפסימיות רצופה.
אחד הסיפורים המוכרים עליו הוא על חיתוך אוזנו כמחווה לאהובתו, הסיפור נכון בחלקו, הוא אכן חתך את אוזנו אבל כתוצאה מליל השתכרות לאחר מריבה עם ידידו הטוב, הצייר פול גוגן. את האוזן הוא נתן לאחת מידידותיו הזונות שנהג לשהות בחברתן.
לאחר אישפוזים רבים בבית חולים לחולי נפש, כאשר היה בן 37 ירה לעצמו בחזה בטיול בשדות, חזר למלונו ונפטר לאחר יומיים כאשר מילותיו האחרונות היו:"העצבות תימשך לנצח". אופטימי.
הציור "חמניות", אחד המוכרים של וינסנט הוא למעשה סדרה, ישנם מספר ציורי חמניות של ואן גוך. הציור הינו בסגנון הפוסט אימפרסיוניסטי המאפיין של ואן גוך- שזה בעצם אמצעי לביטוי רגשות, עניין אישי ואף סימבולי. בניגוד לאימפרסיוניזם ששאף להתייחס להתבוננות בטבע במבט אובייקטיבי, הפוסט-אימפרסיוניזם ביטא צורך רגשי של האמן להגיב על מה שהוא רואה וליצור דימוי חזותי אישי מתוך הטבע.
אנו רואים משיכות מכחול עזות, שימוש בכל גווני הצהוב ו"אימפסטו" שזה הנחת הצבע ישירות מהשפורפרת על הקנווס.
הציור שמכיל את כל שלבי הפרח מפריחה ועד נבילה, ממש מראה רגשות של הצמחים ולכן הוא סימבולי- למעשה מהווה אמירה על האנשים בעולם וקשת הרגשות שחווים במעגל החיים.
הסגנון הציורי הזה דרש שאשתמש בחלקיקים קטנים ליצירת האובייקט והיות ומדובר בחמניות, היה זה רק הולם שאשתמש בגרעינים וחבריהם.
והמקור:

28.3- Happy 192 birthday Fenton

רוג'ר פנטון(Roger Fenton) צלם.
בשנת 1855 יצא פנטון אל האי קרים בזמן המלחמה בין האימפריה הרוסית לכל שאר האימפריות. בכך למעשה הפכה מלחמת קרים למלחמה הראשונה המתועדת בצילום.
באותם זמנים הצילום היה איטי הרבה יותר כך שגם סצינות מלחמתיות היו צריכות להראות בצורה סטאטית היות ואחרת התמונה היתה "נמרחת".
בתמונה שהפכה להיות ה"אייקון" של מלחמה זו, פנטון מצלם את מה שקיבל את הכותרת "גיא צלמוות". בתמונה אנו רואים תמונה סטאטית של שביל בתוך נוף מדברי, כאשר השביל זרוע כולו כדורי תותחים.
תמונה זו חזקה במיוחד בעיקר בגלל מה שהיא לא מראה. אמנם פנטון לא יכול לצלם תוך כדי לחימה אבל זה יצר לו תמונה שמספרת סיפור של עבר אלים מאוד של המקום על ידי תמונה שקטה.
אמנם פנטון יצא מהמלחמה עם צלעות שבורות ומחלת כולרה, אבל הצליח לייצר כ350 נגטיבים בפורמט גדול מהמלחמה, רובם תיעוד של חיילים לפני ואחרי הקרב.
הארץ הקטנה שלנו זרועת מלחמות, במרבית המקומות אנו משבצים אנדרטאות וגל-עדים. אולם אין כמעט שביל שלא נלחמו בו, היוונים, הרומאים, הצלבנים, היהודים, הערבים.
מה שלא נלחמו עליו בעבר, ככל הנראה יילחמו עליו בעתיד. מה שונה אם כן בשביל האקראי הזה שצילמתי?
והמקור:

Happy 132 birthday Steichen -27.3

אדוארד סטייכן (Edward Steichen) צלם צייר ואוצר.
אמנם סטייכן היה צלם מוצלח מאוד, אבל הרושם הגדול ביותר שהותיר על עולם הצילום היה בתערוכה שאצר: "משפחת האדם"(family of man).
התערוכה הופיעה לראשונה בשנת 1955 במוזיאון לאומנות מודרנית בניו יורק (MOMA). התערוכה באה בימים של המלחמה הקרה ופילוג בין תושבי כדור הארץ. סטייכן רצה לאצור תערוכה שסובבת סביב מעגל החיים: לידה מוות מלחמות עבודה וכד'.
לתערוכה הגישו יותר מ 2,000,000 צילומים ולבסוף הציגו בה 273 צלמים, 503 תמונות מ68 מדינות.
בין הצלמים שהציגו שם היו: אנסל אדמס, דיאן ארבוז, אלוורז בראוו, אדוארד ווסטון, קרטייה ברסון ועוד צלמים רבים מהשורה הראשונה.
בשנה זו כבר הוצגו צילומים במוזיאונים, אך מעולם לא במגוון וכמות כזו. התערוכה גרמה לכך שצילום הפך להיות המדיום החזותי החשוב ביותר.
הפילוסוף רולאן בארת' כתב על התערוכה:
"הלידה, המוות? כן, אלו עובדות טבעיות, עובדות אוניברסליות. אך אם מעקרים מהן את הממד ההיסטורי, אין עוד דבר לומר עליהן, כל פרשנות לגביהן תהפוך לטאוטולוגיה טהורה; הכישלון של הצילום כאן נראה לי זועק לשמיים: לומר שוב את המוות או את הלידה – אין בכך ללמד, פשוטו כמשמעו, דבר. כדי שהעובדות הטבעיות יגיעו לכלל ביטוי לשוני אמיתי, יש לשלבן במערכות של ידע, כלומר להניח שניתן לשנות אותן, להכפיף את טבעיותן לביקורתנו [...] ודאי, הילד נולד תמיד, אך בתוך הנפח הכללי של הבעיה האנושית, איזו חשיבות יש ל'מהות' של פעולה זו לעומת אופני קיומה, שהם דווקא היסטוריים לחלוטין? אם הילד נולד בתנאים קשים או נוחים, אם הוא מכאיב או לא מכאיב לאימו בלידתו, אם סיכוני תמותת הילדים בסביבתו גבוהים או נמוכים, אם נשקף לו עתיד כזה או אחר – הרי לכם מה שהתערוכות שלנו היו צריכות לעסוק בו, ולא באיזו ליריקה נצחית של הלידה".

כולנו אוצרים. אוספים זכרונות ומסדרים אותם, על הקיר, באלבום, על השידה ומסך המחשב. הצילומים מזכירים לנו מי אנחנו, מה חשוב לנו ומה אנו רוצים להשיג. זה הסלון שלי, בו צילומים שלי ושל אחרים, אבל לכולם השפעה רבה על חיי, בין עם בעולם הצילום ובין אם בחיי היום יום.
גם אתם בוחרים כך בקפידה את הצילומים שמול עיניכם? או שפשוט עושים קופי פייסט וזורמים עם החברה?
והמקור:

24.3- Happy 125 birthday Weston

אדואר ווסטון (Edward Weston) צלם ואב רוחני.
קודם כל, יום ההולדת היה אתמול, כך שצר לי על האיחור ועוד בצלם בכזו רמה, אבל עם כל הכבוד, הבן החולה שלי קודם.
 ווסטון היה ממייסדי קבוצת F64, שכבר דיברנו עליה. אותה קבוצה שבחרה לצלם את הטבע במלוא הדרו, עם חשיפת מירב הפרטים ועומק שדה אינסופי (הכל בפוקוס בתמונה).
ווסטון אהב למצוא השתקפויות של האדם בטבע  ושל הטבע באדם. הוא הצליח למצוא צורה נשית באסלה ובדיונות משתפלות, את האדם בפלפל ירוק
ונוף משתרע בעלה כרוב.
אמנם בתחילת דרכו החל בצילום פיקטוריאליסטי (ציורי) שניסה לחקות את הציור כדי לזכות בתואר "אמנות", אולם במהרה עבר לצילום "טהור" בן הצילום לא מנסה לחקות שום אומנות קיימת אלא למצות את עצמו בתור אמנות.
ווסטון צילם בפורמט גדול  8X10 אינץ'- גודל הנגטיב הוא בגודל דף A4.
ווסטון היה הצלם הראשון שהפך חבר בקרן גוגנהיים היוקרתית אשר תומכת במיטב האמנים בעולם.
והמקור:

Happy164 birthday Ryder

אלברט פינקהם ריידר (Albert Pinkham Ryder) צייר אמריקאי.
לריידר היתה סבלנות, על מרבית העבודות שלו עבד במשך שנים אפילו עד עשר שנים, כך שעבד על ציורים רבים במקביל.
הוא מוכר בעיקר בזכות ציוריו מלאי הרגש בעיקר של חוף הים. מרבית ציוריו בנויים מאלגוריה- ציורים בהם יש יותר לעומק מהפשטות שנראית על הקנווס, אפילו מוסר השכל לפעמים.
ברבים מציוריו מרכיב דתי שמשתלב עם הצורניות הפואטית שלו.
תמצאו אתם את המסר הנסתר שלי בתמונה.
והמקור:

Happy 123 birthday Albers

ג'וזף אלברס (Josef Albers) צייר אמריקאי יליד גרמניה.
צייר שהסגנון שלו השפיע הן על הקהילה האירופאית והן על הקהילה האמריקאית.
באירופה היה מהמרצים החשובים בבית הספר ללימוד הבאוהאוס- בתרגום חופשי- בית הבנייה.
הבאוהוס מאופיין ב2 צורות. אחת היא צורת הלמידה- במקום מרצים ותלמידים ישובים, השיעור היה מורכב מאמנים ושוליות בסדנאות. השניה היא בחומר  הנלמד שהתמקד בחשיבה על הציבור- שימוש במרחב על מנת ליצור ריווחיות יעילות ופשטות- סוג של איקאה. הבאוהאוס היה סגנון חזק מאוד לא רק בציור, גם בפיסול, אדריכלות ויצירת מוצרים כללית.
ההשפעה האמריקאית היתה לכיוון ה-hard edge- סגנון בו השתמשו הציירים בקנווס כמצע למשטחי צבע צבעוניים ביותר ובקווים ישרים על מנת ליצור ציור אבסטרקטי(מופשט) לחלוטין.
הצורניות השלטת ביצירותיו וההשפעה על הבאוהאוס בה לניצול המקום חשיבות עליונה, הביאה אותי לתמונה שלי.
פורים שמח,
והמקור:

רשמים על מטוסים וצילום

Happy 70 birthday Bartlett -14.3

מוקדש לשירן- האחות שאף פעם לא היתה לי, מזל טוב.
ג'ניפר בארטלט (Jennifer Bartlett) ציירת.
הסגנון של בארטלט מיוחד בכך שהוא משלב אבסטרקט ואומנות פיגורטיבית, שלמען האמת אלו דברים סותרים, היות ואבסטרקט הינה אומנות חסרת גוף וצורה בעוד שאומנות פיגורטיבית מתבססת על אובייקט כל שהוא שמופיע בתמונה.
היא יצרה ציור קיר בגודל 60 מטר לבניין הפדראלי באטלנטה, ארה"ב.
האומנות שלה נחשבת מינימליסטית הגריד הוא מוטיב חוזר בעבודותיה. הוא משמש ככלי המיועד להכריח את הצופה להתייחס אל היצירה כאל תוכנית לתמונה.
והמקור:

14.3-Happy 88 birthday Diane

דיאן ארבוס (Diane Arbus) צלמת.
צלמת יהודייה ממשפחה עשירה שהחלה את דרכה כעוזרת של בעלה הצלם. בהמשך הדרך דיאן לקחה את המצלמה וצילמה לבדה.
דיאן צילמה במצלמת רוליפלקס בעלת פורמט ריבועי עם פלאש ביום, דבר שעזר לה להפריד את נושא הצילום מהרקע.
דיאן צילמה את החריג בתקופה בה החריג לא היה ראוי לייצוג. היא צילמה גמדים, ענקים, זונות וטרנסוויסטים. תאומים זהים, אנשים עם פיגור ואנשים רגילים בפוזות מטרידות. מסיבה זו עבודתה לא התקבלה כלל בתחילה ואף נחשבה למציצנית ומטרידה של אנשים חסרי יכולת הגנה.
דיאן הבינה שרק מה שמצולם ומיוצג יזכה ליחס חברתי, בדיוק כמו כיום, מה שלא מיוצג בתקשורת (בימים אלו של צונאמי ביפן ורצח באיתמר מישהו זוכר את העובדות הסוציאליות וילדי העובדים הזרים?) לא קיים.
דיאן אמרה פעם על נושאי הצילום שלה:
"רוב האנשים עוברים את החיים שלהם בפחד שהם יחוו חוויה טראומטית. פריקים נולדו עם הטראומה שלהם. הם כבר עברו את המבחן שלהם בחיים. כעת הם אריסטוקרטים".
בצילום שלי הבאתי סוג חדש ישן של אאוטסיידרים חברתית, כאלו שלא קל לנו לראות.
אמיר מחזיק איצטרובל ולא כמו בצילום המקורי של דיאן בו הילד מחזיק רימון צעצוע. אמיר ספג כדורים רבים בחלקי גופו וכשהו מוטל על הרצפה הושלכו עליו 3 רימוני יד אחד לאחר השני. אף אחד מהם לא התפוצץ.
העיוות החיצוני שהציגה ארבוס  הוא רק חלק מהשינויים שחלים על פצועי המלחמה שמרגישים מנודים מסיבות רבות.
והמקור:

13.3- Happy 418 birth day De La Tour

ג'ורג'  דה לה טור (Georges de La Tour) צייר.
הוא פעל בחלק הולנדי שבמהלך חייו סופח לצרפת, הסגנון הינו סגנון הבארוק שמבחינת תקופות היה מקביל לרנסאנס המוכר יותר.
סגנון זה מכיל מורכבות, מיזוג ניגודיים, תנועה ודרמטיות, כאשר הוא פונה אל הרגש והדמיון.
דה לה טור צייר את רוב ציוריו כאשר התאורה המרכזית הינה תאורת נר והסצינה הינה סצינה דתית.
בכמה מציוריו ניתן לראות את תיאור ה"ממנטו מורי".
סגנון בציור אשר משלב אלמנטים כדוגמאת גולגולת, נר, ספר על מנת להזכיר לנו כי החיים קצרים וכולנו נמות בסופו של דבר.
כלי זה היה כלי חזק מאוד בידי הכנסיה.
גם בציור שבחרתי קיים הממנטו מורי אנו רואים את הנר שיגווע לבסוף, הגולגולת המונחת על ברכי מריה מגדלנה, חבל התליה המייצג את הדין שכולנו נחווה בפני בורא עולם וכמובן גם סוג של פתרון- האמונה המיוצגת על ידי הצלב והתנ"ך והחכמה המיוצגת על ידי הספר אשר יבטיחו לנו תהילת עולם בעולם זה וחיי נצח בעולם הבא.
נאיבי ככל שישמע, זה עבד על אנשים, בעצם זה עדיין עובד...
גם בצילום שלי ישנם מרכיבי ממנטו מורי בשילוב חשבונות לשלם, השאלה היא רק איזה דד ליין יגיע קודם.
והמקור:

רשמים על פסיכולוגיה של ג'ינג'יות

טוב, אז ג'ינג'יות הוא לא באמת הנושא העיקרי של הפוסט הזה, אבל אני מבטיח שנגיע לזה.
הנושא הוא פסיכולוגיה של צבעים.
וכדי להתחיל- קצת רקע:
צבע כמו כל כך הרבה דברים בעולם שלנו הוא אנרגיה- קרינה, היות והוא תוצאה של האור. לבן הינו תוצאה של חיבור כל הצבעים ושחור הינו חיסרון של כל הצבעים.
על מנת שנוכל לראות צבע של משהו, ישנם 3 גורמים שמשתתפים בעניין:מקור האור, הנושא המואר ואנחנו.
1- מקור האור.
    בפשטות, אם יש אור נראה משהו, אם אין אור כלל, לא נראה כלום ואם צבע מקור האור משתנה (שמש, פלורסנט, נאון, אור אדום) אז גם הצבע שנראה בסופו של דבר ישתנה.

2- הנושא המואר.
     כל חומר (אלא אם כן הוא שקוף או שחור) מחזיר קרני אור מסויימות לאחר הפגיעה בו. הקרניים החוזרות הן הקובעות את הצבע שיראה לנו העצם. אם חוזרות קרניים כחולות- העצם יראה כחול. אם חוזרות אדומות וצהובות- העצם יראה כתום ואם כל הקרניים חוזרות העצם יראה לבן. השחור לא מחזיר כל קרן אלא בולע אותן (זו הסיבה ששחור מתחמם מהר, הוא בולע את אנרגיית האור שהופכת לחום)  והשקוף מעביר את הקרניים דרכו.

3-אנחנו, העין והמח.
  העין הקולטת את האנרגיה החוזרת מהעצם היא כלי האיסוף, אם היא פגומה קצת אנו יכולים לזהות גוונים שונים- מה שנקרא עיוורון צבעים, אם היא לא יכולה לקלוט אנרגיה כלל זה נקרא עיוורון. המח שלנו הוא זה המעבד את גלי האנרגיה המגיעים אליו וממיר אותם למה שאנחנו מזהים כצבעים.

המח שלנו ודרך הבנתו את האנרגיה והצבע הוא הנושא.
לצבעים יש תפיסה יום יומית לגבי הבנתנו את העולם ואנחנו משתמשים בהם כדי להבהיר מצב רוח- "feel blue"  -כדי לציין מצב רוח עגמומי. או סגנון המוזיקה "blues"- בלוז שמוגדר כשירי עצבות, שירי עבדות.
פרסומות כדוגמאת "שיהיה לך יום כתום", הצבעים כאייקונים- הירוק כסמל למחזור, טבע, נקיון. הוורוד כסמל למלחמה בסרטן, האדום לתשוקה, הלבן לטוהר. כל אלו אגב הם תלויי לימוד חברתי' ניתן לראות בתרבויות אחרות, הבנה אחרת של הצבעים.

אבל באופן כללי אנחנו יכולים לחלק את הצבעים לחמים וקרים:
חמים:

גוונים ממשפחת האדום צהוב כתום- שיוצרים תחושת חום.

וקרים:

גווני כחול סגול ירוק וכד'

פיקאסו הבין את ההשפעה הזו וכדי לראות נסתכל על 2 נושאי ציור דומים שלו אחד מהתקופה הכחולה שלו ואחד מהתקופה הוורודה שלו:

נושאי הציור דומים אבל הקור שמשדר הכחול אל מול החום שמשדר הכתום של אותו הצייר ברורים לגמרי.
לא רק הנושא תפקידו להעביר את המסר של הצייר\צלם\פסל. לצבעים שבאמצעותם הוא בוחר להעביר זאת יש תפקיד מכריע.
הקיצוניות של רעיון זה באה לידי ביטוי באמנים האקספרסיוניסטים האבסטרקטיים, דוגמאת רות'קו, ששם לנושא אבדה החשיבות, וטוהר הרעיון מהווה את העיקר בעזרת הצורה הבסיסית והצבעים:

החלטות שכאלו לא מסתכמות לנו בחיי האומנות או במוזיאונים בלבד. ישנן החלטות יומיומיות- חולצה אדומה או כחולה, איפור סגול או מוזהב. החלטות שכאלו לא רק משקפות אותנו אלא את איך שאנחנו רוצים שיתפסו אותנו.
לדוגמא (ותודה לשירה גזית על הצילום הנפלא):

יש לנו פה שתי תמונות של אותה הבחורה, הרקע בעליונה-קר יחסית והרקע בתחתונה חם מאוד. צבע השיער מהווה יחס הפוך לזה. השיער האדום הוא גוון חם הרבה יותר מהצהוב. עכשיו, ברור שלעניין העדפת השיער נכנסת לכל אחד הסטיגמות על בעלות צבע השיער, הניסיון האישי והטעם האישי, אבל האם הרעיונות שעברנו עליהם בדף זה יכולים לעזור להגיע להחלטה איזה צבע שיער, בגד, תיק אנחנו רוצים להראות איתו?

12.3- Happy 48 birthday lachapelle

לה שאפל דיוויד (David LaChapelle) גאון
בואו נתחיל מהסוף.
היום הוא היום הראשון שהתאכזבתי מעצמי לגבי הפרוייקט הזה.
היום הבנתי שכדי שהוא יצא כמו שצריך זו צריכה להיות משרה מלאה.
לה שאפל- צלם, מפיק, קולנוע, אופנה.
הייחודיות בעבודותיו היא הצבעוניות המיוחדת והעשירה וההפקה שעומדת מאחורי כל תמונה.
נכון, יש לו המון עירום בתמונות שגם דורש תשומת לב, אבל הוא משני ביחס ליצירה הכוללת.
כדי להצליח איך שהוא לעמוד במשימה עם הזמן הקצר שיש לי, נאלצתי לברוח לעבודות המוקדמות שלו.
בתחילת דרכו עבד במגזין האופנה של אנדי וורהול, אייקון אומנות בפני עצמו.
בתחילת דרכו יצר לה שאפל עבודה שנקראית "after pop" .
בעבודה זו יצר עבודה בעקבות עבודותיו המפורסמות של וורהול "ליז" ו "מרלין" שרובינו מכירים.

בעבודה שיצר לה שאפל, הוא לקח את אמנדה, שחקנית פורנו ויצר אותה כדמויות משוכפלות ליצירות אלו של אמן הפופ וורהול, מעין שכפול לשכפול שיצר וורהול במטרה לגבש אמירה על התרבות הצרכנית.
אני לקחתי עבודה אחרת של וורהול- הדיוקן העצמי שלו 

ויצרתי אותן בסגנון לה שאפל.
אניממליץ לכם לרוץ לאתר שלו ולראות מה היא הפקה צילומית, תהנו.
והמקור:

רשמים על יום האשה הבין לאומי

יום האשה הראשון היה ב1911, כן לפני 100 שנה בגרמניה, בגלל זה במדינות רבות היום עושים מזה סיפור גדול.
במקור יום האשה היה מיועד למחאה על היחס לנשים ולחיזוק זכויות האשה. לאט לאט, או בעצם די מהר , יום האשה הפך לשילוב מוזר של יום האם ויום האהבה. זה קרה ככל הנראה כי לחברות כרטיסי הברכה הרבה יותר קל למכור משהו בנוסח "אני אוהב אותך מתוקה שלי וחיוכך מאיר לי את היום" מאשר "קום ותתייחס אליי כמו שצריך וכן, מגיעה לי זכות בחירה". באופן ישיר גם המרצ'נדייס הרבה יותר קל לייצור, בעצם זה שחזור של הדברים מיום האהבה במקום לייצר אלות פלסטיק וורודות.
אל תבינו אותי לא נכון, אני מאוהב. החיוך של אשתי באמת מאיר לי את היום, אבל אני לא צריך את היום הזה בשביל לזכור להגיד לה את זה ( מה שעשיתי) או לקנות לה פרחים ( שגם את זה עשיתי).
ליום הזה במתכונתו הקודמת היתה יותר חשיבות קיומית אבל היום, כפי שלמדתי, אשה צריכה לבחור בין להיות נשית לבין להיות חזקה, בין להיות אמא לבין להיות מצליחה. אני חושב שזה הכח המחליש את כוחה של האשה, החברה היום מחנכת לזה- תבחרי. זוהי כפייה סמויה היות ובכל בחירה רבים הסיכויים שתצא מאוכזבת ואפילו קצת.
הנה לדוגמא, אני יכול עד מחר להגיד שאם אגיד לאשתי שהאמירות שמקום האשה במטבח הן בושה ואפלייה מגדרית או שהתפקיד שלה זה לבשל בבית ואסתכן באיבוד עין. אבל, אני מבטיח לכם שהיא היתה מוותרת על משתלה שלמה בשביל הקיצ'נאייד (הכתום) שקיבלה בשבוע שעבר ואותה עין תהיה בסכנה אם אנסה לגעת בו לטובת בצק.
החובה לבחור בין השניים היא נקודת המאבק הבאה של הנשים.
אז זהו, הפרחים הקיטשיים האלו הן בשבילכן
אלו ששונאות פרחים כי זה קיטשי
אלו ששונאות אותם כי הם נובלים ומעדיפות עציצים
אלו שדורשות פרחים אבל הם נובלים אחרי יומיים כי הן שוכחות להשקות
אלו שבני הזוג שלהן שכחו
אלו שבני הזוג שלהן בחו"ל
אלו שאין להן בני זוג
אלו שכבר קיבלו פרחים אבל הם לא יכולות להביא אותם למשרד
אלו שאין להן משרד
אלו שמגיע להן
אלו שחושבות שלא מגיע להן
לכולכן מגיע
ובראש ובראשונה
לאשתי
יום האשה הבין לאומי שמח.

7.3- Happy 139 Birthday piet

פיט מונדריאן (Piet mondrian),צייר ממיסדי הזרם המודרני- הזרם בו החוייה הסובייקטיבית, האישית של האמן ולא המציאות היא החשובה..
את עבודותיו של מונדיאן קל לזהות- סדרות של קווים שחורים, אנכיים ואופקיים אשר יוצרים חללים ביניהם שחלקם מלאים במשטחי צבעי הבסיס- אדום צהוב וכחול.
פיט לא התחיל את עבודתו בצורה שכזו. בהתחלה הוא צייר נופים, אולם רואים שאם התקדמותו הנופים הפכו קווים אופקיים המייצגים קווי אופק ואנכיים המייצגים עצים. גם הצבע הלך והתמעט בעבודותיו והתחדד לכדי שלושת צבעי היסוד.
הציורים הפכו פחות ריאליסטיים ולא ניסו ליצור אשליה של מציאות אלא את המציאות המזוקקת, הבלתי מעורבבת. מונדריאן ניסה ליצור קומפוזיציות מאוזנות על ידי משטחי צבע אלו ויצר מעין תבנית בסיסית לקומפוזיציה מאוזנת.
עם התקדמות עבודתו אני עדים להתמעטות מספר משטחי הצבע וגידול בשטחם היחסי של כל אחד מהם. לבסוף משטחי הצבע נעלמו לחלוטין ונוצרו רק קווים אופקיים ואנכיים בציורים חסרי שם, אלא רק מספר, על מנת לטשטש את המציאות נותנת ההשראה, היות ולה אין חשיבות.
כדוברה של האומנות האבסטרקטית- המופשטת וחסרת הצורה, בתחילת דרכה, הביע מונדריאן את יחסו אל האומנות כאל דת אשר יכולה להפוך את כולנו לאנשים טובים יותר.
אני הבאתי דוגמא למודלים של מונריאן כפי שהם באים לידי ביטוי במציאות שלנו.
והמקור:

רשמים על מציצנות

אז מה?
מצלמים ברחוב? מותר לצלם אנשים ברגעים הפרטיים שלהם גם אם זה במרחב הציבורי?
שאלה שנשאלת שוב ושוב ושוב וכל פעם מקבלים תשובות שונות, החל מצילומיו של פיליפ לורקה דיקורשיה בסדרה המדהימה heads, שעל אחת מהן נתבע על ידי חרדי שצולם ברחוב (http://susannz.files.wordpress.com/2010/10/dicorcia-head-no13-2000-emo-nussenzweig-sued-dicorcia-gallery.jpg), וכלה בכל "סלברטי" מצועצע שמצולם קונה פלאפל והרעש שהוא עושה מהצילום הוא חלק ממשחק כאשר הוא יודע שללא הצלם לעולם לא יוכל להמשיך להיות אושיית תרבות בעולם שבו מייצרים אושיות שכאלו בקצב שעולה עליו רק תדירות עליית מחירי הדלק.

ובכלל, שאלה דחופה יותר היא מה מניע אותנו לייצר תמונות שכאלו ועוד "לבזבז" את הזמן שלנו ולבהות בחיים של אחרים? הרי הפורמט הזה חייב להיות מוצלח\ממכר אחר איך נסביר את כל מפולת הריאלטי שיש סביבנו?
מה  שמעורר שאלה אחרת, האם בעולם של מציצנות בלייב, ווידאו שמכיל 24 פריימים בשנייה בהיי דפנישיון למשך כמעט 24 שעות ביממה, יש בכלל מקום למציצנות של פריים בודד בצילום סטילס?
יש לצילום הבודד כח בכלל בעולם המציצנות כאשר ענקי הטלוויזיה עומדים מעליו?
הטעם הרע שמציף את המילה "מציצנות" ברור, הוא משקף חוסר אלגנטיות וחוצפה. היום כאשר כולם מתנדבים להיות אלו שיציצו עליהם, בין אם מדובר בטלוויזיה ובין אם מדובר בסטילס (לא יודע מתי הייתם במסיבה עם מצלמה, אבל לא עוברות 10 שניות בלי שאנשים יקפצו עליכם בבקשה לצלם אותם) שבו כל אחד כבר יודע לעמוד בפוזה הנכונה והמחמיאה לו ביותר ומהו הצד הטוב שלו, יש מקום לשאול האם הטעם הרע הוא של הצלם או של המצולם ואולי בכלל של הצופה?

לדעתי, אולי יש עתיד לעולם צילום הסטילס בצילומים שכאלו, כל עוד המניע אינו מציצנות טהורה ויש בו משהו מעבר, רצון לומר משהו נוסף.
אה, וגם שיהיה טיפה אסטטי

6.3- Happy 536 Birthday Michelangelo

מיכאל אנג'לו(Happy 536 Birthday Michelangelo).
זהו, באמת צריך להוסיף?
צייר, פסל ומשורר מהחשובים שבתקופת הרנסאנס.
כולנו מכירים את עבודותיו של מיכלאנג'לו "דוד" ו"פיאטה". אבל אין ספק שהגדולה שביצירותיו הינה הקפלה הסיסטינית בוותיקן שכל קירותיה ותקרתה מעוטרות בציוריו של מיכלאנג'לו  אשר מתארות את הבריאה הקיום והעולם הבא על פי הנצרות. עבודה זו ארכה 4 שנים, על פיגומים כאשר הוא מוחק את כל עבודותיו של עוזריו מפאת חוסר שביעות רצון. הציור של 2 הידיים שנוגעות לא נוגעות של האדם הראשון ואלוהים שכולנו מכירים מאין ספור פאראפרזות, פרסומות ועוד כהנה וכהנה מהווה פרגמנט זעיר מכל הציורים בחלל זה.
מי שלא ראה, יכול לטוס לאיטליה, לחכות שעות בתור, להדחס עם עוד מאתיים אנשים לחדר ולהזרק ממנו תוך חצי דקה כדי לפנות מקום לבאים בתור או שפשוט יסתכל באתרים המתארים יצירת מופת זו.
בסופו של דבר, במקום לצייר את 12 השליחים על הקיר, כמו שהייתה כוונתו הראשונה, צייר על כל הקירות היות ולא יכל שלא למלא את כל החלל הזה, סך הכל רעיון דומה לזה העומד אל מול האומנות בת זמננו- הגרפיטי.
שינויים רבים עברו על אמנות הציור על הקיר וגם המניעים האדירים כדוגמאת השראת רוח הקודש כבר אינם, אולם ניתן למצוא אמנות גם כאשר הגרפיטי מורכב מציירים רבים בעלי מוטיבציות שונות ולפעמים סותרות.
יכול להיות שזה הופך את היצירה הסופית למעניינת יותר.
ובכלל, כאשר "בד" הציור הינו כל כך מעניין מלכתחילה, הקפלה הסיסטינית היא הגבול.
והמקור:

4.3- Happy 409 birthday Tan'yū

Kanō Tan'yū, צייר יפני מהמאה ה 17.
הוא היה נצר למשפחת קאנו שהיתה משפחה של ציירים והיתה אסכולת קאנו על שמם. הציורים המפורסמים ביותר מאסכולה זו, רובם ככולם שלו.
למרות ששלט בסגנונות רבים, הציורים המפורסמים שלו הם אלו בפורמט גדול שצייר.
בציוריו אנו נראה טבע- בע"ח נופים וצמחים ושימוש נרחב בצבעים בוהקים ובזהב.
תפקיד הזהב היה לנצל את מעט האור שהגיע לתוך החדרים בהם הוצג הציור ולהפיץ אותו בצורה נרחבת יותר.
קאנו היה גם סוג של אוצר- אסף ציורים ואף שמר שרטוטים רבים של תמונות שצייר, כאשר שהו בסטודיו שלו למטרת אישור מקוריות.
קשה שלא להתפעל אל מול הפשטות והיופי של ציוריו.
והמקור:

Happy 162 birthday Jacob

ג'קוב ריס (jacob riis) סוציאליסט וצלם אמריקאי שהיגר מדנמרק.
ריס נחשב כאבן דרך בצילום.
כשריס עבר לארצות הברית הוא רצה לצלם את הפינות האפלות יותר של ניו יורק, את דרך החיים שאנשים ניסו להתעלם ממנה. היום דבר שכזה ברור לנו והינו נפוץ ביותר. אין צלם שלא מצלם הומלסים, קבצנים, מהגרים, מבנים הרוסים, וכרמל שנשרף. ואם אתם רוצים לקרוא על זה יותר למהר ולקרוא את "להתבונן בסבלם של אחרים" של סוזאן זונטאג, אבל אני מזהיר, ההרגשה שאני יצאתי איתה היא שאנחנו פשוט צבועים לחלוטים.
אולם צריך להבין שבימים ההם בהם צילום נאבק על מקומו כדרך אומנותית לא היה ברור שצלם יביא תמונות שכאלו. במטרה להביא את התמונות הקשות רצה גם לצלם בתוך המבנים אולם לא היתה לו כל דרך לתעד עם מצלמתו היות והיה חשוך בפנים, עד שקרא על כך שישנה המצאה נפלאה שתאפשר לצלם במקומות החשוכים ביותר- הפלאש. אמנם לא בצורה אותה אנו מכירים כיום אלא כאבקת מגנזיום, אבל משיג את המטרה. כך גם ריס השיג את מטרתו.
ריס השתמש בצילומו על מנת להביא את הצדדים הקשים של העיר לתודה ולמעשה ככלי סוציאליסטי.
במהלך חייו הוציא מאמר.ספר שנקרא "כיצד החצי השני חי" על החיים בסלאמס של ניו יורק, בו גם כלל 19 מהתמונות שלו.
אני רציתי להביא את ה"חצי השני" שלנו, זה שכולנו מתעלמים מהעובדה שבקרוב נחצה את הקו ונהפוך להיות בחצי המצולם.
במקום להתבונן בתמונה ככלי לתיעוד מה שהיה שם ניתן להתבונן ולראות מה שיהיה.
והמקור:

2.3- Happy 295 birthday Ito

איטו ג'אגוצ'ו (Ito Jakuchu).
צייר יפני מהמאה ה18. מה שאפיין אותו, היה ייחוד שלו בכך שכבר בתקופה עתיקה זו, הציורים שלו החלו להראות כמגשרים בין התרבות היפנית לזו המערבית. אמנם הנושאים בהם עסק היו יפניים כמו חיות ונופים, אולם רואים שהוא מתנסה בחקירת הפרספקטיבה שהיתה נחלת התרבות המערבית, זאת בנוסף לכך שניסה גם טכניקות ציור שונות מהמסורתיות.
באופן מפתיע, למרות חריגתו מהמסגרת הוא היה מקובל מאוד בחברה היפנית.
רוב עבודותיו היו בצורת מגילות נייר ובד שעליהן צייר בטכניקות מערביות ומזרחיות.
אני ניסיתי את כוחי בציור בטכניקה אוניברסלית- אור.
והמקור:

1.3- Happy 125 Birthday Oskar

אוסקר קוקושקה (Kokoschka, Oscar
צייר וסופר אקספרסיוניסטי.
הוא התחיל את דרכו האומנותית בציור על מניפות (כן כמו בתאילאנד) על מנת להתפרנס. לאחר שנפצע במלחמת העולם הראשונה החל לסייר בעולם ולצייר בעיקר נופים בעלי מאפיינים קבועים: משיכות מכחול מקוטעות, צבעוניות רחבה מאוד ונקודת מבט עילית.
בהמשך חזר לאירופה, אולם נאלץ להמלט לאנגליה היות והנאצים טענו שעבודתו בזויה ולא ראויה. באנגליה מצא את עצמו חסר רכוש ועני והתדרדר לכדי ציור בצבעי מים הזולים משמן.
הוא נחשב לאחד המובילים בתנועה האקספרסיוניסתית.


והמקור: