Happy 170 birthday Pierre-Auguste

פייר אוגוסט, (Pierre-Auguste Renoir) או כפי שידוע בשם משפחתו- רנואר, אחד הצלמים המפורסמים של הציור האימפרסיוניסטי.
כמו שכבר אמרנו, הציור האימפרסיוניסטי מסתמך על תיאוריית הצבעים של שברל. וכך גם רנואר, שימוש במשיכות מכחול קצרות ובצבעי בסיס בלבד ולמעשה ערבוב הצבעים נעשה בעיניו ומוחו של הצופה. זאת במטרה לבחון את השתנות האור ולנסות ולייצג את הטבע על פי התרשמות הצייר ממנו.
כאשר אנו מתבוננים בציורים של רנואר ובעיקר מול האוריגינלים מלאי החיים אנו עומדים נפעמים אל מול הגאונות, אולם, לרנואר זה נמאס. הוא הגדיר את האימפרסיוניזם כקלות בלתי נסבלת, סגנון זה לא דרש ממנו כל מאמץ היות ולא נדרש להתעמק בקומפוזיציה היות ובסגנון ציור זה יצאו לצייר בחוץ, יחד עם השתנות האור ולא בסטודיו מהזכרון.
לכן בהמשל שינה את סגנונו במעט לכזה שמכיל מאפיינים קלאסיים  כמו הדיוק ואימפרסיוניסטיים כמו החופשיות בציור הרקע.
למעשה ניתן ללומר כי היה זה סגנון אקספרסיוניסטי רנוארי.לא ניתן לומר כי זהו סגנון אקספרסיוניסטי מובהק היות ובניגוד לרוב הציירים האקפרסיוניסטיים, רנואר משקף בעבודותיו חום ואהבה לעולם.
בציוריו ניתן לראות בעיקר את ילדיו, נשים עירומות, טבע והוואי חברתי צרפתי.
גאון.
והמקור:

הכרמל שרוף?על הנושא המצולם והמטען שאנחנו מביאים איתנו

אז מה יש לנו פה?
המשך ישיר לצילומים על גבי הצילומים שזורמים אלינו מהכרמל שנשרף. מציגים שרידים של מה שהיה לפני, שרידים של מה שארע וקצת תקווה לעתיד. זו הנוסחא המנצחת. אנחנו רואים את התמונות האלו ולא יכולים שלא להזכר באותם שוטרים שנספו שם, המשפחות שאיבדו בתים ואובדן הטבע ובעלי החיים העצום שאירע.
התמונות מסמנות לנו את מה שהיה שם.
אם אני אגיד לכם שלקחתי את המצלמה שלי ויצאתי לימי מחקר כדי לצלם ולהביא את התמצית של האירוע, זה יעניין אתכם יותר?
ואם אומר לכם שצילמתי את כל אלו עם המכשיר הסלולרי שלי? זה יוריד את הערך?
ואם אגיד לכם שכל התמונות האלו צולמו ברדיוס של 5 מטר מתחנת האוטובוס שחיכיתי בה לטרמפ וככה העברתי את הזמן. האם אני עכשיו מזלזל באירוע הנוראי? או שאני מקניט את כל אותם הצילומים שנוצרו לפני כן על הכרמל?
האם חוסר ההשקעה שלי גורם לכם לזכור פחות את זוועות השריפה על ידי התמונות? או שמא הן מה שהן ולכן לא משנה מה אני אעשה כדי "לזרוק" על הצילום הזה המסמן הזה, עם הכפפה והאצטרובל השרוף, מעלים לנו את הסיפור בכל זאת.
ואם אני אקח את זה צעד נוסף?
אם אומר לכם שהטרמפ שחיכיתי לו היה בכלל ליד בית החולים הדסה עין כרם בירושלים?
אם פתאום יתברר לכם שמה שלפי רגע סימן לכם אירוע קשה כל כך, שהאימאג'ים החזקים שכבר נצרבו לכם בראש ממאות תמונות כמעט זהות וגורם לכם לחשוב שמדובר בכרמל, למרות שמדובר בטעות?
האם יש סיבה להציג צילום כזה עכשיו חוץ מלגרום לכם לשאול שאלות לגבי כמה שבלונים אנחנו?
האמת שלא!
רק תשאלו שאלות, זה המפתח להכל.

23.2- Happy B-day Tom

היום כשניסיתי להסביר לחבר על מי העבודה של היום, זה הסתכם באח התאום של אנדי וורהול, הפחות מוכר.

אז היום אנחנו מדברים על טום וסלמן (Tom Wesselmann).

לאחר מלחמת העולם השנייה האמנות השלטת בארצות הברית היתה האקספרסיוניזם המופשט, סגנון זה שלט כל שנות החמישים, וכך גם וסלמן בתחילת דרכו עסק בבניית קולאז'ים אקספרסינטיים (שזה בעצם לחבר המון שטויות לגוף עבודה אחד כדי להביע את עצמך). אולם, בשנות השישים חל שינוי שחלק גדול ממנו היוו טום ואנדי וורהול שעבדו בנפרד, אבל בתקופה זהה ויצאו בסגנון דומה.

סגנון זה קיבל את השם "פופ ארט"- קיצור לאומנות פופולרית. האומנות הזו שינתה נושא ועברה לטפל ביחס בין האומנות לקפיטליזם שהחל לשלוט בארה"ב. עיקר הנושאים היה התרבות הצרכנית הבזבזנית שהפכה לסמל של אמריקה ואזרחיה. בעבודות נראה מוצרי צריכה נפוצים, שיטות פרסום כמו החפצה של האישה ואיבריה המיניים ורעיון השכפול והשיעתוק, כך שלמקור ולמקוריות כבר לא נותר ערך.

אין מה לטעות, המבט הזה ביקורתי לחלוטין והוא לא מרחם, בעיקר שכאן ההבדל בין האמנות לשגרה שלנו הולך לאיבוד.

אז כולנו מכירים את מרלין מונרו של וורהול וגם את המרקים שלו, אבל יש נטייה שלא בצדק לשייך אליו גם את השפתיים של טום.

אז על משקל זה ניסיתי לגרום להחפצה של אף גברי, טיפה יהודי, אבל לא נראה לי שזה עובד לצד הזה

והמקור:

רשמים סתויים

ברוח הסתיו החורפי שמציף אותנו שוב, קשה לא להגרר לזה.
אז הנה.
נגררתי.

20.2- Happy 109 B-day Ansel

חוצפה, באמת חוצפה.
אנסל אדמס(Ansel Adams), בתכלס, הוא זה שגורם לכולנו לרצות להיות צלמים.
אדמס מוכר בעיקר בגלל צילומי הטבע המרהיבים שלו בשחור ולבן. למעשה מדובר באדם שתרם רבות לצילום, בין היתר בהמצאת שיטת ה-ZONE SYSTEM, שיטה שבעזרתה ניתן להגיעהלחשיפה ופיתוח מושלמים כששום פרט לא הולך לאיבוד וכל גווני האור מופיעים בתמונה הסופית.
הוא כתב ספרים על תהליכי הצילום, הפיתוח וההדפסה ושדרג עולם זה לרמות חדשות.
השיוך שלו בקבוצת הצילום הוא לקבוצת F64, שאותה הקים. F64 משמעותו גודל צמצם, 64 מהווה צמצם ממש קטן ולכן חדות אופטימלית לכל פרטי התמונה (רק לשם השוואה, קשה לי להאמין שהמצלמות שלכם עוברות את F22), להשגת החדות עזר גם הפורמט הענק של המצלמה-גודל הנגטיב שלו היה בגודל של דף A4. וזו היתה מטרת קבוצה זו, להציג את יופי הטבע כמות שהוא- במירב הפרטים ללא קיטשיות וטריקים של חדות וכד'. רומנטיקנים חסרי תקנה.
אדמס היה הצלם הרשמי של הפארקים הלאומיים בארצות הברית ומלבד הספרים העיוניים שלו, אפשר למצוא הרבה אלבומים, לוחות שנה וגלויות שהוא יצר.
אז למה חוצפה?
כבר חודש שאנמחכה ל20 לפברואר כדי לצלם בעקבות אדמס ואני לא יודע אם יצאתם היום, אבל הגשם לא הפסיק לרדת.
אז חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.
בסוף הים היו לי 5 דקות לצלם.
אני מבין שהתוצאה לא מושלמת, אבל תסלחו לי ואם ממש קשה לכם, תריצו חיפוש בגוגל לאנסל אדמס ותתמוגגו מהתמונות.
והמקור:

רשמים בשלג

בביקור בלונדון הספקנו לשלג הראשון יום לפני העזיבה שלנו.
מלבד התפאורה המושלמת של השלג, היתה לנו הזכות להתארח ב Grove אם יוצא לכם ויש לכם כמה מאות פאונדים ספייר, זו חוויה מדהימה. בכל מקרה התמונות שאני מביא הן לא של המלון אלא של המרחבים הסובבים אותו שגם הם בתחומו.

 תהנו.

15.2- Happy 194 birthday François

פרנסואה (Charles-François Daubigny) היה צייר מאסכולת ברביזון ונחשב לחוליה חשובה בהתפתחות האימפריסיניזם.
האימפרסיוניזם, כשמו כן הוא נובע מההתרשמות מהטבע. אחת הסיבות העיקריות ליצירת זרם זה היתה המצאת הצילום, אחרי הכל ישנה אופציה ליצירת העתק של המציאות ברגע אז למה שנמתין שעות אל מול אותו צייר על מנת שייצור לנו דיוקן מדוייק פחות?
וכך נוצר זרם בציור שגרם התנגדות רבה אליו מהסיבות הבאות. קודם כל הוא היה שונה לחלוטין וכמו כל דבר חדש-לא קיבלו אותו. בציור האימפרסיוניסטי אין רישום מוקדם, היצירה נעשית מייד על הקנווס. בנוסף, האמנים לא יצרו רישומים בחוץ וחזרו ליצור בתוך הסטודיו אלא יצאו החוצה עם הקנווס על מנת לתפוס את האור באותו הרגע- הציורים יכלו להעשות במשך דקות בודדות, לדוגמא ציורי ערימות השחת והקתדרלה המפורסמים של מונה.
מלבד זאת הציירים האימפרסיוניסטים לא ערבבו צבעים. הווה אומר שלמשל על מנת ליצור כתום הם לא ערבבו אדום וצהוב אלא על פי תיאוריית הצבעים של שברל, הם הניחו אחד ליד השני שני צבעים אשר יחד גורמים לעין לתחושה של כתום. בצורה שכזו הם גם לא השתמשו בלבן או שחור מאחר שלא קיימים בטבע, באם רצו ליצור צל כהה, הניחו צבע אחד ליד השני כאשר אשליה אופטית מאחדת אותם לידי גוון שנראה שחור. מסיבה זו, הציורים האימפרסיוניסטיים נראים כקורנים מן הקנווס.
רבים מחשיבים את האימפרסיוניזם לתחילת המודרניזם שדגל בחשיבות האומן ואמירתו על פני המציאות עצמה, ברור כי האימפרסיוניזם מכוון לסובייקטיביות ולא אובייקטיביות.
במהלך סיוריו באירופה פגש את קלוד מונה ואת פול סזאן שני ציירים חשובים וככל הנראה היווה השפעה רבה עליהם.
ככל האימפרסיוניסטים גם אני הבאתי תיאור נופי של הטבע, אולם במבט פחות נאיבי ומעריץ. הטבע שלי הינו מבויית, לא פראי כמו זה של פרנסואה. יותר כמסמן את מאבק הכוחות של הטבע הפראי אל מול זה המבויית. במטרה לפנות מקום לטבע המבויית בדמות שדה תותים ככל הנראה, נעקרו עצים, נחתכו והונחו עם השורשים כלפי מעלה כמושיטים זרועות.
אני לא נאיבי ולא יוצא וצועק גוועאלד, ברור לי שאין כאן שחור ולבן ולא בהחרח זה טוב או רע. אבל ברור לי שמדובר במאבק מעניין שראוי להעניק לו תשומת לב.
אה והמקור:

12.2- Happy 154 birthday Eugène

יחסית לאדם שמעולם לא הגדיר את עצמו כאמן, יוג'ין אטז'ה(Eugène Atget) בהחלט עורר וויכוח בעולם האומנות.
עבודתו של אטז'ה שמוערכת על ידי היסטוריונים בכ10,000 צילומים! כמות אסטרונומית לצילומי פלטות זכוכית 8X10 אינטש, היתה קיטלוג של העיר פריז. יוג'ין צילם וצילם את הרחובות, מעקות פריטים מהנוף העירוני, אנשים ונופים. רק לאחר מותו כאשר כל אוסף התמונות שלו שנותר נתרם למוזיאון ה MOMA היוקרתי בניו יורק על ידי ברניס אבוט.
מלבד הכמות והאופי הדקדקני בתיעוד העיר, הפן המפתיע של עבודתו הוא ההשפעה שלו על עולם האומנות הצילומית.
צלמים סוריאליסטים כדוגמאת מאן ריי שאבו ממנו השראה ואמרו ש"מצלמתו של אטז'ה משנה את התוכניות הנורמאליות של המציאות".
צלמים שאופיינו על ידי ריאליזם פשוט- הצגת המציאות כמות שהיא כדוגמאת ברנד והילה בכר, גם הם שאבו ממנו השראה ואף הפילוסוף וולטר בנימין אמרשהוא מוחק את האווירה "מנקה", "שוטף" אותה מהצילום.
ווקר אוונס, אחד מצלמי הרחוב המפורסמים של ארצות הברית אמר עליו "לאטז'ה יש יכולת לירית להבנת הרחוב". כך שאנו ראוים שלא רק שקבוצות שונות לחלוטין בהבנתם את עולם האומנות שאבו ממנו השראה, אלא שגם הבינו את צילומיו שלו בצורה שונה לחלוטין.
זו הייחודיות של אטז'ה, הוא יודע להתמקד בפרטים ולהציג את הכלל, להראות את אווירת הרחוב תוך כדי תצוגה במבט אובייקטיבי.
בחרתי להביא אובייקט כדוגמאת אלו שאטג'ה הביא, כי בכל זאת, את פריז לא יכולתי להביא.
והמקור:

12.2- Happy 68 birthday William

ויליאם ווגמן, צייר אמן ווידאו ארט וצלם.בצילומיו הוא משתמש בכלבים שלו, הצילומים הראשונים היו עם כלבו-"מאן ריי" אשר נקרא על שם צלם סוריאליסטי מוכר מאוד. אמנם העבודות שלו נחשבות גם לאמנות "נמוכה" כזו שנמכרת ברחובות והוא הופיע עם הכלבים בתוכניות אירוח וילדים אבל בצילויו יש גם התייחסות לאמנות "גבוהה" כדוגמאת פיקאסו וציירים נוספים. הצילום בא כהומאז' לצילומו של wegman שנקרא "furrow"- תלם. בצילום אנו רואים קפל בגופו של אחד מכלביו שנראה כמו תלם. לדעתי גם בצילום זה הוא מכוון לצילומים ה"גבוהים", הפעם של אדוארד ווסטון שניסה למצוא השתקפות של הטבע באדם והשתקפות של האדם בטבע בצילומיו. אם וויליאם קרא לצילומו "תלם", אני מרגיש חופשי לקרוא לצילומי "סוס בחריש ראשון".
והמקור:

12.2- Happy 86 birtday Joan

ג'ואן מיטשל- דור שני לציור האקספרסיוניסטי המופשט(ידועים גם כאסכולת ניו יורק, כמו פולוק שכבר דיברנו עליו), שזה אומר בעצם שהם מתנגדים לתיעוד המציאות בציור, לעולם סביבם אין חשיבות כמו גם לצורות מובנות, רק לרגשות ביחס לסובב יש חשיבות מספקת לייצוג על הקנווס.
עכשיו, לכל אמן באסכולה כזו היתה הדרך שלו לעשות זאת. מיטשל בחרה ברוב המקרים להתבסס על הטבע, כן להתבונן בסובב, למצוא את המופשטות שקיימת בו ולצייר אותה. היא עשתה זאת על ידי ציורים על קנווסים ענקיים ומשיכות מכחול אלימות כמעט.
בחרתי להביא לכם יצירה אקספרסיוניסטית מופשטת מתנת יום אביבי מפתיע.
והמקור:

11.2- Happy 211 birthday Henry

וויליאם הנרי פוקס טאלבוט, לאיש לא רק הרבה שמות אלא גם הרבה עיסוקים: מדען, בוטנאי, מתמטיקאי, בלשן ומו"ל. אבל הסיבה שלשמה הבאנו אותו היום היא תרומתו לצילום. טאלבוט תרם לצילום בשתי דרכים שלמעשה היו אלו שהובילו אותו קדימה למה שהוא היום, אחת לגבי אופי היצירה של הצילום והשנייה היא מה הופיע בצילום. בשנת 1835, כן הבחור היה בן 35, המציא טאלבוט את התמונה הנגטיבית הראשונה, עד אז למעשה כל תמונה שנוצרה לאחר חשיפה ארוכה היתה פוזיטיבית ולכן יחידנית-לא ניתן היה לשכפל אותה. לכן אין צורך בכלל בוויכוח מי קדם טאלבוט או דאגר היות ובסופו של דבר דרכו היתה זו שנבחרה. אמנם הנגטיב של טאלבוט הוא לא מה שאנו רגילים אליו היום (או כבר לא רגילים, אבל אתם זוכרים את המוצר הארכיאולוגי-סרט הצילום) אלא היה דף נייר עם אימאג' נגטיבי, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. שיטה זו נקראה קאלוטייפ- ביוונית קאלו-יפה טייפ- רישום. התרומה השניה שלו היתה זו שטאלבוט הוא זה שנחשב כתורם הגדול ביותר לכך שצילום עבר להיות צורה של אומנות. הוא עשה זאת ביצירת סצינות שנראו סיפוריות, דבר חדש בתקופתו ואף על ידי התפעלות פשוטה מהטבע-כדוגמאת עלים ומעשה ידי אדם דוגמאת התחרה המתפוררת.
התפעלותו מן היופי הפשוט שיכול לבוא לידי ביטוי על ידי צילום ואף להיות משוכפל אין סוף פעמים על ידי המצאתו הביאו אותי להביא לכם תמונה שמציגה את התרומות הגדולות של האיש הגדול הזה.
והמקור אשר נקרא בפשטות "תחרה":

8.2- Happy 67 birthday Sebastião

סבאסטיאו סלגאדו אמיץ. איך תתארו אחרת אדם שעזב קריירה מוצלחת בתור כלכלן והחליט להיות צלם, ולא סתם צלם אלא כזה שבאזורי מלחמות. סליחה צודקים גם אידיאליסט, הוא החל בזה מתוך כוונה לשנות משהו בעולם על ידי הצגת זוועות הלחימה על האנשים הרגילים שנקלעו אליה. במטרה זו עבר ביותר ממאה מדינות כאשר הוא מבצע משימות ארוכות טווח ולא משימות יום.
הצילומים שלו מדהימים! מגורענים ברמה מושלמת, חשופים נפלא ומפותחים בצורה ציורית. על יכולות אלו קיבל פרסים רבים מאוד. חובה פשוט חובה לחפש אותו בחנות ספרים! המחשב לא מתקרב לקצהו של יכולתו.
אז למה אני במקלחת עם חלוק. כי עם כל הכבוד למדינות העולם השלישי, לכל אחד יש את הצרות שלו.
והמקור:

4.2- Happy 109 birthday Manuel

האמת? אני לא יודע מה אני מרגיש כלפי מנואל אלוורז בראבו.
זה נע בין הערצה לאדם שכל הזמן רצה ללמוד על דרכים שונות להבעה עצמית בצילום, לבין אדם שכל גל בחייו השפיע עליו ושינה את סגנונו. אני מבין שמדובר באמירה קשה, אבל הצלם המקסיקני שהיה מזוהה בעיקר בסגנון של צילום רחוב ואווירה (השוו את צילומי מקסיקו שלו לאלו של פריז על ידי אטג'ה)גם עבר לצילומי סרטים בעקבות פול סטרנד ולצילום סוריאליסטי בעקבות אנריי ברטון ובכלל אפשר לראות בצילומיו דמיון רב לאנדרה קרטייה ברסון ולאדוארד ווסטון. אבל בסופו של דבר מדובר בצלם שהכיר את העלית של האומנות המקסיקנית באותה תקופה (דוגמת פרידה קאלו ודייגו רברה) ורצה לדעת עוד ועוד ואהב את העיר שבה גדל.
בצילומו "The Crouched Ones", בראבו מציג אנשים היושבים במסעדה עם הגב אלינו, כאשר תריס המסעדה לא מורם עד סופו ולכן הוא מטיל צל על ראשי הסועדים והם נראים כחסרי ראשים.
התמונה הזו מוצאת מאוד חן בעיני היות והיא מהווה נקודת חיבור בין שני סגנונות שונים של אלוורז- התיעודי\פיקטוריאליסטי וזה הסוריאליסטי.
בתמונה שלי בחרתי להתייחס אל הנושא ולהעיר עליו הערה קונקרטית על השינוי שחל מאז. על הגלובליזציה(שלא תתפסו אותי אומר עליה יותר מדי מילים רעות)של מקומות הסעודה שלנו. מחנויות קטנות, ביתיות אשר מוכנות להוריד את התריס על מנת להגן על הסועדים מהשמש ובכך פותחים פתח ליצירה סוריאליסטית, למקדונלדס, אשר מראש דואגים להציף את המקום בפלורסנטים, לוגואים והצעות צריכה ובכך יוצרים סוריאליזם שונה לגמרי.
והמקור:

1.2- Happy 210 birthday Thomas

תומאס קול- צייר ואדריכל מתחיל יליד אנגליה ואמריקאי רוב חייו.
מייסד אסכולת נהר ההדסון בניו יורק. עבודותיו, כמו גם אלו של תלמידיו היו בעיקר ציורי נוף של המרחבים האמריקאים אשר התאפיינו בסגנון ריאליסטי אבל מתבסס גם על הסגנון הרומנטי והנטורליסטי. המשפט האחרון הוא קצת מוזר היות והריאליזם מסתדר יפה מאוד עם החלק הנטורליסטי אבל קצת סותר את החלק הרומנטי שלוקח את המציאות יותר בקלילות , אבל עובדה שהוא הצליח.
אז אמנם אנחנו לא נמצאים בעמר נהר ההדסון, אבל את מיסגור התמונה עם עצים כמו שתומאס אהב לעשות והנוף הנפוץ יותר אצלנו אני בהחלט יכול להביא.
והמקור:

29.1- Happy 106 birthday Newman

"אדם הראשון היה אמן... הבעתו הראשונה היתה לסמן קו על הבוץ בעזרת מקל, עוד לפני שלמד לזרוק אותו ככידון"
זו היתה אמרה נפוצה של ניומן בראנט, אמן "שדות צבע", אסכולה שהתפתחה במקביל לזו של פולוק, גם הוא עסק בהפשטה, אבל שונה לחלוטין. ההפשטה של אומני שדות הצבע עסקה בכללי יותר, לא באדם הפרטי ובאמנות התנועה אלא בכוונה להגיע אל הנשגב.
אחד המפורסמים באסכולה זו יחד עם בראנט היה מרק רות'קו.
במטרה לגרום למתבוננן להתמודד עם הצבע ולא עם הצורות, האמנים צבעו את הבד והמסגרת כך שנוצר רושם של ציפה בחלל, לכך תרמה גם העובדה שהם נמנעו מציור פיגורות.
אותו קו ראשון שצייר האדם הראשון חוזר אנכית בעבודותיו של בראנט ומחלק את הבד בקומפוזיציה הרצויה לו.
אני בחרתי להציג את השלב הבא באבולוציה, לא של משטחי הצבע אלא של הרעיון. אמנם מה שהניע את בראנט זה אותו קו חורץ שבחר האדם לחרוץ ביצירתו של אלוהים\טבע\כח עליון\מקרה. אולם הדבר המניע אותי הוא אותו קו שאותו הכח חורץ ביצירתנו שלנו, כמאבק כוחות מי יאמר את המילה האחרונה.
והמקור:

28.1- Happy 99 birthday Jackson

ג'קסון פולוק שלמעשה קל מאוד לזהות את עבודותיו- הם נראות כמו קשקוש של צבעים אשר נשפחים ישירות מפחי הצבע על קנבסים ענקיים, הוא למעשה המוכר שבאסכולת ניו יורק שבחר לצייר בשיטת ציור הפעולה.
בציור שכזה ההגיון אינו משתלט כלל על הרגש בעת ביצוע הציור, הציור עצמו מתעד פעולה מסויימת אשר חוזרת על עצמה.
הקנבסים נראים כמו אתר לחימה של הרגש, ובכן אתם יכולים להגיד שכל אלו שטויות ואתם בכלל רואים קשקוש, או כמו שמישהו הטיב לומר לי:"מה זה החרא הזה? הילד בן ה3 מצייר יותר מוצלח, אבל כל זה לא ישנה את העובדה שבשנת 2006 אחד הציורים שלו נמכר במכירה פומבית במחיר הגבוה ביותר של 140 מליון דולר.
אז למה פנקייק.
קודם כל גם זה מייצג פעולה, רק פעולה של שחיתות. שנית, גם פה מתרחש מאבק \- של עונג אל מול 2 ק"ג נוספים. שלישית והכי חשוב, זה הדבר היחיד שאני מסוגל לחשוב עליו כשאני רואה ציור של פולוק.
והנה הציור היקר:

26.1- Happy 66 birthday Barbara

ברברה קרוגר, מעצבת, עורכת תצלומים, פרסומאית ואמנית.

עבודות האומנות שלה מושפעות ישירות מעולם הפרסום אותו היא מכירה טוב ולכן מממשת את הרעיון הראשוני של הפרסום:"רעיון אחד, מסר אחד". המסרים שלה הם בעיקר אודות כוחניות הפרסום, עולם הצריכה המוגזם ומיקום האשה בעולם בכלל ו"החפצתה בעולם הפרסום בפרט".
את רצונה היא משיגה בעזרת טכניקה שהפכה כבר ל"לוגו" שלה:
גזירי עיתון בשחור לבן ועליהם קוביות אדומות המכילות את הטקסט הנוקב בפונט לבן או שחור , תמיד באותו הפונט.
החיבור בין הטקסט לאימאג' לרוב יוצר דיסוננס שמעביר את המסר בצורה כוחנית כמעט כמו הפרסום שנגדו יוצאת.
לכבוד יום הולדתה יצרתי עבודה שמתבססת על עבודתה המפורסמת:"I shop therefore I am"
והמקור:

23.1- Happy 179 birthday Manet

אח אדוארד מאנה,חיבור קריטי בין הציור הריאליסטי לאימפרסיוניסטי(המציאותי, לזה בו ההתרשמות של האמן היא החשובה) כמה בלאגן הוא עורר בגלל הציור שלו "אולימפיה",ולמה? אחרי הכל הוא מאוד מזכיר את הציור של טיטיאן "ונוס מאורבינן":

אז ככה

בניגוד לטיטיאן שמייצג את הטוהר והאהבה כאידיליה, שעם סוג כזה של עירום לצרפתים כמובן שאין בעיה, מאנה מציג, וסליחה על השפה, זונה!

אם בזה שרואים את המשרתת שמביאה פרחים ככל הנראה ממאהב סוגי התכשיטים (אל תשאלו אותי, מסתבר שאם היית חי במאה ה19 גם אתה מיד היית מזהה שהיא יצאנית) בנוסף מאנה העלים את הכלב של טיטיאן שייצג ערכי משפחה ונאמנות ושם במקומו חתול המייצג חוסר נאמנות זנות ועצמאות.

אז עם סוג עירום כזה לצרפתים כבר היתה בעיה, במיוחד שהזונה שעליה הם שילמו אתמול בלילה נועצת בהם מבט מתריס בגלריה אליה הלכו עם נשותיהם במהלך היום.

אז מה השתנה?

עם הפחד שלנו מנשים עוצמתיות. שיוגעות מה הן רוצות? לא יותר מדי מסתבר, הפחד עדיין קיים, אז אמנם נכון, היום כבר לא ישרפו את הבד שעליו צויירה אולימפיה, אבל כן נוקטים בשיטות אחרות.

הרעיון של להגיד לאשה ולחנך אותה לכך שתרצה משהו ותהיה מאוד עצמאית לגבי כך נראה הרבה פחות מפחיד כאשר הצג הגברי קובע מה הוא אותו הרצון. כאשר נקבע כי הרצון הוא לתכשיטיo, בלונד, חזה מושלם, עקבים, רזון וכד' וכד' וכד' למי יש זמן לחשוב על ערכים נעלים נוספים.

אז איך אנחנו מחנכים את הנשים הצעירות לרצונות הללו?

וכמובן המקור:

20.1- Happy 204 birthday Bayard

כמו ביארד שנולד היום לפני 204 שנים , ורק בגלל החלטות עסקיות שגויות שלו (אחרי הכל הוא אמן, למי יש זמן לחשוב על איך לעשות עסקים) פרסם את המצאתו כמה חודשים אחרי דאגר שלקח את הכבוד להמצאת הצילום והביא כבוד לאומה הצרפתית (כי בכל זאת מגיע להם משהו מלבד הקרואסון ואייפל) .
לכן אפשר להבין את אכזבתו והביצוע שלו לצילום העמי שלו כאדם שהתאבד בטביעה, היום אנשים מתדרדרים בגלל הרבה פחות, וטובעים בדברים יקרים ממים.
כבוד ביארד.
והמקור:

19.1- Happy 57 birthday Cindy

אז ככה סינדי שרמן ששאלה המון שאלות וכמובן גררה גם אותנו לעניין, בנושא נשיות נשים והמיקום שלהם בחברה בין היתר על ידי סדרות שמהוות מעיין צילומי סטילס מעלילות סרטים דמיוניים או נרטיבים צפויים שלהם.
בגוף העבודה הזה :Fairy Tales and Disasters משנות ה80 זה בדיוק מה שעשתה על ידי הצגת בין השאר זירות של אסונות, אגב, כל התמונות שלה שתרא באם תחפשו, היא מביימת את עצמה היא השחקנית והצלמת, מישהו אמר משהו על נשים והכולת לעשות מספר דברים יחד?
אז אצלה לא היה שבלול ועטיפת אוראו אבל מותר לי לבצע את הטוויסט שלי

והמקור: